תגית: פעם

ביום הראשון של הקייטנה אני נכנסת להעיר אותו, מודעת מאוד לחששות שלי. מקום אחר וחדש, ילדים אחרים. הפחד שייטמע בהמון. בקייטנות המדריכים תמיד מתנצלים בחצי פה, שהם לא מכירים את השמות של הילדים ושאי אפשר לצפות שיזכרו את כולם על … להמשיך לקרוא ←

פעם חשבתי שאם רק יהיה לי שיער חלק הכול יהיה בסדר. בשנות השבעים, המוֹדה (מה שהיום קוראים אופנה) הייתה שיער חלק-מקלות. הבנות שנראו טוב גם אחרי יום שדה בצופים, הן היו השוות; שיער ארוך וחלק, זה היה אלמנטרי. ואני, אחרי … להמשיך לקרוא ←

בטח שאני מכירה את סופי טאקר. היה לנו בבית תקליט, אני חושבת. בטח שהיה לנו פטפון. מה זאת אומרת, אצלנו בבית היה הטלפון הראשון ברחוב עלייה! זה היה אחרי שאחותי שׂרק'ה תפסה את הגנב. כן כן, את אבו-ג'ילדה, סיפרתי לך. … להמשיך לקרוא ←

בקטע הזה אני רוצה קלוז אפ כחול שקוף-אטום כזה, תמונה שלא ברור מה רואים בה, ורק כשיתרחב קצת שדה הראייה יבינו. יהיה צריך להוסיף אפקטים ממחלקת הקול, משהו משכנע, שיתאר את הביעבוע והלחץ והאטימוּת שמתחת למים, והמאבק, והבעיטות ברגליים, הניסיון … להמשיך לקרוא ←

אין טעם להתכחש לזה: יש בי געגועים לילדותי. השבוע נתקלתי בפסקה שריגשה אותי, מתוך ספרו של חיים סבּתוֹ "כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר": "…ובסעודות מצווה כאלה של אנשי ארם צובא נוהג הבְּרֶנְדִיזִי. ומהו הברנדיזי? אחר שהמסובים אכלו ושתו, והיטיבו לבם בדברי תורה ובמשלי … להמשיך לקרוא ←

לא בעירום מלא, רק בתחתונים. יש בזה משהו מרגיע. היא מחכה בחוץ ומניחה לי לפשוט את החלוק ולעלות על המיטה. גם זה מרגיע אותי. המחשבה שאיאלץ להתפשט לנגד עיניה הייתה לי לא נעימה. המיטה חמה, כמעט מדי, אני נשכבת על הבטן ומתכסה, אבל … להמשיך לקרוא ←

מה אומר לך הקול הבא, שאלתי את אחי השבוע, אבל אתה צריך לדמיין את זה בחושך: עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש… הוא פרץ בצחוק: מה, גם את היית שם? גם אני הייתי שם. בחדר האמבטיה. אבא שלי עסק בצילום, … להמשיך לקרוא ←

שאלו אותי למה אני מסבכת את עצמי ומתעקשת לאפות עוגה ליומולדת של הילד, כשבד בבד אני מנסה לרזות, וכשברור שזה מסוכן לי, ההתעסקות, הריחות (אף שמתוכנן לי להתכבד בפרוסה נאה במסגרת הדיאטה). תקני עוגה, אמרו לי. במקום תשובה, צצה לי התמונה … להמשיך לקרוא ←

ממרחק של שנים זה כבר לא מעורר תחושה חמוצה כל כך. אז, כשהייתי סטודנטית באקדמיה בירושלים, ושרתי בשביל הכיף והכמה גרושים בפיאנו-באר בקצה רחוב דוד המלך, הרגשתי יום אחד שאני לא יכולה יותר, אני חייבת לעשות מעשה. הדרך היחידה שיכולתי לחשוב … להמשיך לקרוא ←