שאלות לשחזור ססמה

כמו בשאלות לשחזור ססמה (שם חיית המחמד שלך? המורה שלך בכיתה א'?), אני חושבת על זה שיש כמה וכמה אנשים שרק הם ואני יודעים את התשובה לשאלות מסוימות (הסכום המוסכם בינינו למתנת יום הולדת? סמל גרפי ששורטט על מראת צד מאובקת?); והמידע הזה מאופסן לו אי שם בתאים אפלים, עד שנרצה, אם נרצה, לשחזר את הססמה‬.

מוזיקה של הרהורים

היום הלך לי טוב. כאילו מישהו ידע שאני באה והכין לי במיוחד את הנסיבות שהולמות אותי. הלך לי טוב, למרות שבעצם כבד ולא פשוט; אבל בדואר היה ריק, והמשא ומתן עם הפקידה עבר בשלום, ללא מעקשים. שמתי לב שהרדיו שצורח פרסומות מטומטמות – למרות אצטלת המודרניות שמנסים להשליט שם, עם מסדֵר-תור ועם צגי טלוויזיה של פרסומות לדואר ועם שלטים שמבקשים לא לדבר בסלולרי, בכל זאת הם שומעים שם רדיו, הפקידים. ככה מפקירים את האוזניים לִבהמיוּת-הפרסומות הזאת, מרצונם, כמו מין מס שצריך לשלם –  היום הוא פחות הפריע לי מאשר לפני יומיים, וכבר לא נאלצתי להיאבק בדחף להגיד להם מה אני חושבת על זה. במטילדה היה שולחן פנוי במקום טוב. באופן משמח הייתי רגועה ולא הייתי מוכרחה פרויקט ארוחת בוקר או פצצת עוגה. שמץ ניחוח השמיר שעלה באפי משולחן אחר הזכיר לי אפשרויות אחרות, ואמנם מרק הטרטור היה מלא שום, אבל כשביקשתי להחזיר אותו נעניתי בחיוך ובנדיבות נעימה. הילד הצטרף עם חבר מבית הספר והפטפוט שלהם השרה אווירה של נורמליות. אוויר לנשימה. כשקמנו ללכת, הראיתי לאימא בחורה אחת שישבה שם לבדה ואמרתי לה, את בטח מכירה אותה. לקח לשתיהן שנייה – אותי היא לא זיהתה, אבל את אימא כן – ומיד עבר ביניהן גל היכרות חם; עוד שני משפטים והחלו לזלוג דמעות. כשבא הבחור מהמספרה וביקש שנתעכב קצת, התיישבנו לידה – מעולם לא החלפתי איתה מילה – ונקוותה לה בינינו שיחה מארץ השיחות, בדיבור ובאי-דיבור, על הדברים הכי כואבים בעולם, זיכרונות חמים ומוות ובדידות ותקווה. גם במספרה נדמה שהתכוננו לבואי. כאילו יחד עם קווצות השיער הפזורות על הרצפה סילקו משם במטאטא גם את השיחות הריקות, את הקלישאות, את הצעקנות. כיבו את החדשות והשמיעו פסנתרן ג'ז מדויק שלא הכרתי קודם, ויכולתי לעצום עיניים ולהתמכר למוזיקה של הרהורים. שאלו מה אני קוראת. אמרו מה קוראים הם. אישה שאני מכירה רק בַּפָּנים וקצת מהרכילות, קיפלה תחתיה רגליים דקות ויפות וקראה עיתון, כמו במנותק מעיסת הצבע ונייר הכסף שנחה על ראשה, ואמרה שהיא צריכה להיות בשדה התעופה ביום שני בצהריים. ואני הבטתי במראה והבחנתי שאני מנסה למצוא זווית-מִפלט – אולי אם אטה קצת את הראש הצדה? אולי אם אגביה את המבט? – שממנה הפימה שהעליתי תיראה לי פחות איומה. התדפקתי שוב ושוב על הדלת הזאת, ולא נפתחה לי, וקיבלתי את הדין, ונשארתי בחיים.

שוב היא בוכה

תינוק פורץ בבכי – לא, לא תינוק ממש, ילד קטן. אני משערת שזה פעוט, ואולי פעוטה, על פי הקול שחודר אליי מבעד לחלון. בכי נעלב, בכי מחאתי, הצהרת כוונות אינסטינקטיבית ורועמת, חפה ממודעות עצמית, שבטח מלווה בפנים אדומות ומעוותות וברטיבות שופעת באזור העיניים ואולי גם באף דולף. ואז משתרר שקט. כמה שניות של שקט דרוך, ונשימתי נעצרת. תכף זה יבוא. וזה בא, כמו שעון. הוא שואף אוויר, כמוני, ומיד נשמע קולו שוב, בכי מר לפי הספר. התפרצות, ולאחריה שאיפת אוויר ארוכה, כאילו קיפאון, אבל מתחת לפני השטח הגעש רק הולך ונדחס, וזה זמן מספיק למטפלת – או לאם הצעירה, אני מדמיינת, בדרך חזרה מהגן – לפנות אליו ולראות מה קרה; וזמן מספיק לכוכב הראשי בדרמה להיסחף על גבי הגל הבא, סביל לחלוטין, ולהשתבר אתו בקצף וברעש גדול אל החוף; בידיעה שהנה היא פונה אליו, ושהיא תטפל בו תכף, גם אם תכעס, גם אם לא תסכים לקנות את הצעצוע שהוא חושק בו, גם אם היוד ישרוף על הפצע, גם אם המכה עוד כואבת. תכף יהיה בסדר, ילד. תכף יחבקו אותך. תכף יימחו דמעותיך על בגד של מבוגר, נשימתך תשוב לסדרה. עוד מעט קט ועיניך ישובו לזהור בברק התום הילדי, הממהר לשכוח. אבל בינתיים הבכי מתחדש ביתר שאת. של מי אתה, ילד? אני שומעת מבחוץ. איפה אימא שלך?

פריז – יומן מסע מצויר (או: התקשטות בנוצות של אחרים)

בערב הטיסה, כשעמדנו לצאת, נתנה לי עתר בתי מחברת מצוירת קטנה שהכינה לי במו ידיה לנסיעה, מעין יומן מסע. חשבתי שמחובתי להביא זאת לידיעת הציבור (באישורה, כמובן). כל הזכויות שמורות! סרקנו אותו למזכרת זה חינוך! ותודה לדוגמניות ג'ולי ופוציפלוכה המאגר לתפזורת. לא עשיתי אותה כי לא עלה על דעתי לגעת בזה מרוב חרדת קודש אבל בשיחת טלפון מהארץ היא נזפה בי שלא "עבדתי בחוברת" והבטיחה לי שיש לה עותקים נקיים בבית אז את התפזורת הזאת כבר פתרתי להנאתי. אבל בקווים חלשים שרה'לה היא הכלבה שלנו מי ידע שהיא מכירה את מרסל דושאן פה מן הסתם מסתתרת המלצה להתעטף היטב נגד הקור תיאור קולע מאוד לתחושה שהייתה לנו לפעמים כשהסתבכנו בניווט שוב נעניתי להנחיה הברורה. אל תנסו לפענח את הכתב, אני עצמי מתקשה בסוף התברר שכתבתי יומן במקום שיועד לרישומי דיאטה. לא קשה להבין למה לא הבנתי את זה ואלה הדפים שהיו אמורים לשמש אותי כיומן. הם יחכו לנסיעה המשותפת שלנו. (החוברת הזאת קיבלה מקום של כבוד גם בפריזאית, תראו תראו)

פריז בשנה שעברה (או: האגו השברירי שלי)

מוקדש לפריזאית האולטימטיבית, כנרת רוזנבלום, שחיזקה את ידיי ותיקנה את מבטאי. פריז, יום ראשון, 20 בדצמבר, שבע בבוקר. חושך מוחלט. קור כלבים. בעלת הבית תפתח לנו רק בשמונה. על הכול חשבתי, רק לא על זה. עשיתי כל שביכולתי מהארץ כדי שחס וחלילה לא להגיע למצב הזה: דליתי מהאינטרנט כל פרט שיכולתי על הדירה המוצעת, על הרחוב, על האזור; טיילתי ברחוב הלוך ושוב ב-google street view, התוודעתי לבולנז'רי הסמוך ולבית הכי עתיק בפריז ששוכן אף הוא ברחוב; כדי לוודא את מהימנותה של בעלת הבית הפכתי את הרשת וגיליתי, בהתפעלות עצמית מרובה, במה היא עוסקת לפרנסתה, מה מצבה המשפחתי, מי אביה; העברתי לה דמי קדימה לא לפני שקיבלתי ממנה, לאחר התייעצות עם מביני עניין, מסמך שמרכז את כל מה שסיכמנו, תאריכים, כתובות, טלפונים, סכומים ותנאים. הדירה נאה ומרווחת, אמנם אין מעלית אבל זו קומה שנייה בלבד, והמיקום כל כך מוצלח; יש חימום, אפילו אח אם נרצה להתמודד עם משימת הדלקתה, יש מים חמים כל הזמן, יש שיחות טלפון חופשי לארץ, יש מיטות יחיד, כמו שרצינו, מצעים ומגבות נקיים, אינטרנט חופשי; הכול נראה מצוין. דחקתי מראשי את המחשבות המפחידות, את התמונה המבעיתה שאני עומדת ברחוב עם כולם – אמי, שדאגה ליזום, אחותי, שדאגה לארגן את הטיסות, אחי, שדאג לבוא אתנו בחסדו – והשער נעול, הטלפון לא זמין, באינטרקום לא עונים, ואנחנו עומדים ברחוב בלי בית, וקר, וגשם, ואנה אני באה. הרי זאת אישה מן היישוב, שכנעתי את עצמי, זה ברור, יש לה אתר באינטרנט, גם בעניין הדירה שהיא משכירה וגם בעניין העבודה שלה; היא לא תברח עם דמי הקדימה שלי, למה לה לעשות את זה. טעות אחת בשיקול דעת: חשבתי שאם ניאלץ לחכות, בטוח נמצא בית קפה פתוח בסביבה. יכולנו לחכות בשדה התעופה, לשתות קפה בנחת, למתוח איברים אחרי הטיסה, ולצאת פריזה בשבע וחצי. אבל כשנחתנו, מיד עטו עלינו נהגי המוניות דוברי העברית, והיה נדמה שהם פותרים בעיה – ייקחו אותנו לאן שנרצה, עד פתח הדלת, במחיר זול יותר ממה שנקבו באוזניי בשיחת ההכנה מהארץ. ופריז מחכה! שנפסיד ולו דקה מהימים המעטים שיש לנו לבלות בה? נסענו אפוא, ועוד חיכינו שהמכונית תתמלא, והורדנו כמה אנשים בדרך – ובכל זאת הגענו שעה לפני הזמן. שבע בבוקר ביום ראשון בפריז, חושך מוחלט, קור כלבים, ובעלת הבית אמרה במפורש לא לפני שמונה. ברגעים האלה התגלתה גדולתו של ההֶרכב. איזה מזל שלא יורד גשם, אמר אחי. הרפתקה, אמרה אימא. בטח יש איזה בית קפה פתוח, ניסתה הקטנה. איזה מזל שלמזוודות יש גלגלים, חשבתי, והתחלנו לנוע, בכבדות מה, לכיוון מרכז פומפידו המואר למחצה אך הנטוש. נהג מונית בלתי-דובר-אנגלית-בעליל שיצא מתא שירותים חינמי עשה כמיטב יכולתו להסביר לנו מה מילת הקסם שמשכנעת את הדלת להיפתח, כלומר – אם הבנתי נכון – שהיא נפתחת בזמנים משלה, אחרי שהאסלה נשטפת או מה. זה קידם אותנו בכמה דקות והביא לתחושת רווחה זמנית. קצת שוטטנו. קצת הצטלמנו. לעמוד במקום בקור הזה לא היה אפשר יותר מכמה רגעים. אחרי שניגשנו לכמה בתי קפה מוארים וגילינו שדלתם  סגורה לא רק כדי לשמור על החום, השלמנו עם הגזירה ויצאנו להשלים את הסיבוב. אימא כבר החלה לפגר מאחור. המחשבות המפחידות שניקרו בי נגסו עוד ועוד מהחזות הקוּלית שעטיתי. חזרנו לרחוב. עבר זמן, אבל עדיין נותרו כמה דקות. העזתי וסימסתי לצרפתייה שלנו, מתלבטת בניסוח. אולי הצרפתים הם קפדניים כאלה, ואוי לי אם אפריע את מנוחתה לפני הזמן שנקבע. דחיתי בבוז את המחשבה הזאת וכתבתי לה שקר נורא ואנחנו בחוץ. לוח המספרים הקבוע בצד הדלת – דלת עתיקה, ענקית – הוא בכלל לא אינטרקום, התברר, אלא צופן לפתיחה, לא יעזור ללחוץ עליו. אימא והאחים הסבו את מבטם בהתחשבות, כך הרגשתי, שלא לבייש אותי. הסתכלו סביב. היא לא עונה. אני לא נושמת. בשמונה ודקה בדיוק נפתחה הדלת, וכשהתגברנו על טלטול המזוודות במדרגות העץ הלולייניות והצרות, שתי קומות למעלה, רווח לי. הדירה הייתה כל מה שהובטח, ובעיקר חמה ונעימה. איזו עסקה שווה עשיתי, אין כמוני. יחד עם הגוף שהפשיר, חזר והתאושש לי קצת גם האגו הדווי. אחר כך פריז קמה לתחייה, והשאר, כצפוי, היה כיף גדול. מעוננו החמים. והנה עוד כמה תמונות מהאלבום עב הכרס (וירטואלית): שלג כריסמס מקרונים, לא ספגטי קרוסלות אורות, עיר ה- פריז, נו.

איך אני אוהבת

כף רגל יחפה של רקדנית קלאסית, הקשת הגבוהה והאצבעות הגמישות, שמעידות על שעות של אימונים.

קריין רדיו מהגוורדייה הישנה שמדבר שלא בתפקיד. איך הקול העמוק שלו מהדהד והדיבור הרהוט שלו מרשים. אף על פי שהוא מדבר ברי"ש גרונית, יומיומית, בכל זאת חרותה בו האיכות הזאת הרדיופונית.

אישה שתווי פניה היפים משורטטים בסימטריות מענגת, כמו ציור, אף על פי שהיא לא מאופרת ושפתיה חיוורות, ועיניה קצת נטולות ברק; הדרהּ צפון כולו בעצמות הלחיים הגבוהות, בעור החלק, בנועם המבט.

מגע ידיים חם, לוחץ, על השקעים שבין הכתפיים לצוואר; אף על פי שהוא נטול הקשר מיני, הוא יכול לשלח בי צמרמורת של עונג. גם ידיים של בנות.

כתב יד של משוררים. גם ללא ניקוד. המילים מדברות אליי את משמעותן.

ילד מוזיקלי שר. איך שהוא נוחת בזהירות על צליל גבוה – ומדייק.

ומה עוד? לעת עתה זה סוד.

(וחוץ מזה אני צריכה לעבוד.

זה היה רק הרהור, מין קוד.

אווררתי כמה מחשבות.)

אבל כשהאוויר יוצא ממני

אבל כשהאוויר יוצא ממני, לא בבת אחת הוא יוצא גם לא מיד מרגישים הנקב צר כל כך, שלא שומעים את ה-ססססס הנחשי אבל הכיוון פתאום ברור, בלתי הפיך, ואני קטנה והולכת, מידלדלת, נידפת, עוד פעם פעמיים מנסה לשחזר את תחושת המעוף ולשווא. מקרטעת על הרצפה, דבלולי אבק מרפדים את דרכי האחרונה עד הפינה שם אני עוצרת, מרוקנת ובזויה ועם צ'ופצ'יק מגוחך בקצה.

נכון שאני נואמת בחסד, אמרתי הבוקר למטפל שלנו

אותי לפחות שכנעתי. עכשיו צריך רק לחכות שגם הצד השני ישתכנע, והוא – יש לו נאומים משלו. אבל הרגשתי טוב. בינתיים אותו צד שני נזכר שלא לקח את הקונצרטה הבוקר ולכן הוא רעב, אז נסענו לנווה צדק, ואחרי שעשינו וי על העין שלי והבנדיקט שלו, ופיענחנו למה התכוון המלצר כשאמר מילפיי (במלעיל) ואף דגמנו (והתאכזבנו), קיים אישי את הבטחתו והסכים שניכנס לחנות הספרים הנעימה "סיפור פשוט". ושם קרה המעשה:

חנות נעימה, כאמור. תרבותית, שקטה. המוכרות – נשים נעימות שלא מפריעות לשוטט. פינה של ספרי ילדים באנגלית (ספרי ילדים חביבים עליי במיוחד. גדעון מצא ספר מילדותו והסכים שאקנה לו אותו). ספרי פופ-אפ (החלטנו להזמין את הנסיך הקטן מאמזון). כל מה שחיפשתי מצאתי שם. גם דברים אחרים מרחיבי לב ודעת. אהיל מיוחד מושך את העין ודורש התקרבות, מינון נכון של מחברות כרוכות, גלויות נוסטלגיה ומגנטים. ובפינה ישב לו איש ובחיקו ילד, וקרא-לִחְשֵש לו ספר. ממש הייתי צריכה להתקרב (והתקרבתי, אלא מה) כדי לשמוע אותו (ולא ממש שמעתי). הם דיברו ביניהם, החליפו דעות. הילד, מלוכסן עין ויפהפה, לא היה מרוצה מהספר. האיש, ללא תווים מיוחדים, היה מאוכזב, אבל הכיל. הביא נימוק משלו נגד הספר שהילד רצה לקרוא, או לקנות. בסוף שכנע את הילד לקום ולחזור בשבוע הבא. והכול בשקט ובשלווה.

איך יפה בנווה צדק, אמרתי לעצמי. שישי בבוקר, אב ובנו בחנות הספרים. אינטימיות של פה לאוזן, כמה זה יפה ונדיר, בתוך המולת בני ה-40 פלוס מהפרוורים שבאים לספוג קצת אווירה ושמש, משתרכים בתור בין סוזנה לדלאל, ופה ושם מציצים במודעות הנדל"ן המודבקות על הזכוכית בגובה העיניים (פככך). אצלנו זה לא היה יכול להיות, השקט הזה.

אבל אז שמעתי את האב אומר לבנו את המשפט הרמת אביב גימלי הידוע "תפסיק לנג'ס, זה לא נעים לי", ונרגעתי.

במחשבה שנייה, נראה לי נכון למחוק את הנואמת בחסד מהכותרת ולהתחיל בפסקה השנייה, אבל לא בא לי. מתאים לי להישאר עם החסד היזום הזה שלי בסוף השבוע. ועכשיו אלך לבדוק את שקית הספרים החדשים שלי.

טיפול. לכל דבר עת

עכשיו זה שונה לגמרי. כמו ההבדל בין לידת הלל בליס לבין לידת שני אחיו בקריה. נכנסים למגרש חניה, סגור בשער חשמלי, ויש שם איש עם כובע ושלט שפותח את השער ומכוון אותי למקום החניה. אני נכנסת לאזור הקבלה המבהיק והמואר, ומיד מזמינים אותי לסור למשרדו של "נציג השירות", והוא לבוש בחולצת שרד תכולה, נקייה ומגוהצת, עם לוגו החברה, ומאיר לי פנים, ומדבר בשפת בני אדם (זה לא פוטר אותי מהנזיפה, שמגיעה לי בצדק). על שולחנו כרטיסי ביקור. הוא נפנה מיד לעניינִי, רהוט, מסביר, עונה על שאלות. מפנה משפט או שניים לאיש שלצדי, בידיעה שהוא יבין מה שאני איני מבינה. יש שם חדר המתנה נקי ומאובזר, עם פינת קפה, טלוויזיה ואינטרנט. הסכום הגבוה שהאיש נוקב בו נדמה הוגן ברקע הזה.

אני נזכרת בתחושת חוסר האונים של פעם. בתחושת מקומי-לא-יכירני-פה. הריח התוקפני, השתלטני. הלכלוך. אני זוכרת את תחושת הגועל, את ההקפדה שלא לדרוך בשלוליות השמן. את מבטי הגברים המביכים, בבגדיהם הכחולים, כולל צווארון. את הצעקות. ואת קרקוש מפתחות המכונית בידיו של אבא שלי, את צעדו הבטוח בנעלי העור, את החליפה המבהיקה והחולצה הצחה בתוך כל הסחי הזה, ואת שפתו הצחה, ששזורות בה מילות הקוד של הגברים, הרצועה, הקרבורטור, הקילומטראז'. ללא שמץ התנשאות, בגובה העיניים, הוא היה מסדר את שדורש סידור, האנשים נשמעים לו במין הערצה אוטומטית. איך הוא הצליח לצאת משם נקי, כאילו היה אפוף במין בועה שהגנה עליו. משם ומכל מקום. במקום שבו עמד אולי נשארו עוד רסיסי ריח טוב.

אכן, דילגנו על טיפול חשוב אחד, ומזל שלא נקרעה רצועת הטיימינג. אני לא יכולה שלא למצוא בזה סמליות. לכל דבר עת, ועכשיו הזמן לטיפול 90,000. יסודי, מקיף. בדק בית. כמעט מאוחר מדי. נקווה שעדיין לא.

תשׂואות ראשונות

…חלפו ימים ובא הסתיו, ומבעד לקפלי גלימת הפְלִיס החמימה שלו חמקו ובאו, מְצַוּוֹת ברכה, תמורות הזמן. מבט במראה המגדילה העלה שני שינויים בולטים בתמונת דיוקני, פעורת עיניים וחיוורת קצת: ראשית – כמה משמח – אני מציינת לעצמי בגאווה שהצלחתי לגדל את הגבה השמאלית. אל יהיה הדבר קל בעיניכם. זו משימה שדרשה תעצומות נפש נדירות. ושנית – ומשמח באותה מידה, למרבה הפלא – אני מציינת לעצמי בגאווה שצמחו לי על ראשי שתי שערות לבנות. נחמדות כאלה. מסתלסלות להן בחן מעבר לפסוקת. נעים לי להסתכל בהן, ואני כבר מדמיינת איך מיטַפּח לי צדע שמאלי כסוף וּשְׂבַע-ימים. ועוד אני מציינת לעצמי בגאווה, שהרווחתי אותן ביושר.