קטגוריה: חרוזים. לאו דוווקא אדומים

החרוז, סוג של סוּדוֹקוּ

פורסם בתאריך 14 בנובמבר 2008 מאת אורלי מזור-יובל

חשיפת בכורה: קטעים מתוך חליפת מכתבים אקטואלית ומחורזת (הצד שלי בלבד). פה ושם צנזרתי דברים שאינם לפרסום. וחבל שאתם לא יכולים לקרוא גם את הצד השני (כל חרוז – פיגוז), אבל זה מה יש, בינתיים. … ושוב אני נפעמת: איך כל פעם מחדש … להמשיך לקרוא ←

פורסם בקטגוריה הארות ותובנות. לפעמים אופטימיות, הרהורים, חרוזים. לאו דוווקא אדומים, ספרים | עם התגים , , | 2 תגובות

פרזידנט ברק אובמה, שטות בחרוזים (או: איך לשרוף שעתיים)

פורסם בתאריך 5 בנובמבר 2008 מאת אורלי מזור-יובל

לא יודעת איך ולמה על הבוקר חת-ושתיימה אצתי לי (עוד בפיג'מה!) למחשב, כולי נפעמה: נו? מוביל? באמת?! בכמה? הוא ניצֵחַ?! איזו דרמה! הוא פשוט נואם נפלא, מה? גבר משכמו וָלַעְמָה. איזה שיק ואיזה גלאמור. לא נראֶה בכלל מוסלָמה. ואשתו נראית … להמשיך לקרוא ←

פורסם בקטגוריה חרוזים. לאו דוווקא אדומים | עם התגים , , | כתיבת תגובה

כ"ז באלול, בוקר סתיו

פורסם בתאריך 27 בספטמבר 2008 מאת אורלי מזור-יובל

בוקר סתיו. פתאום כבתה השמש, משונֶה. בא מכתב עם איחולים, ברכות וכל מיני. את החג נחגוג הפעם במצומצם, אך יחד: אבישג בלי אורי; אחותי; אנחנו; ככה. מתנות – צעיף סתווי, חולצה, מאיר שלֵו. כיף לקנות. אוהבת להתאים בתשומת לב. ושמחה … להמשיך לקרוא ←

פורסם בקטגוריה הרהורים, חרוזים. לאו דוווקא אדומים | עם התגים , , | כתיבת תגובה

Girl Crying

פורסם בתאריך 13 בספטמבר 2008 מאת אורלי מזור-יובל

אולם בנמל התעופה. בקצה התור הריק עומדת בחורה יפה שבא לי לחבק. היא מקסימה, לובשת חום ובידה מטפחת והיא בוכה ללא ניחום, בוכה ומתייפחת. פָּקיד הדוּר ומשופם מרעיש עם החותמת. עלמה בוכה, בקצה עולם עומדת מיותמת. ובעוד אני נוברת בין … להמשיך לקרוא ←

פורסם בקטגוריה הרהורים, חרוזים. לאו דוווקא אדומים | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

כוכבים לאחותי

פורסם בתאריך 13 במרץ 2008 מאת אורלי מזור-יובל

הגיע עכשיו במייל מאחותי: חודשים מחפשת דרך אל לבך מגששת, מבקשת, 'תחננת בלי בושה את זורקת הבטחות ואצה לדרכך ואני, כרגיל, מרגישה נטושה. חשבתי להזמין אותך אליי לדירה, להשמיע לך אלה פיג'רה, לפתות אותך בקסמיי אבל את תמיד בהופעה, חוג … להמשיך לקרוא ←

פורסם בקטגוריה בית חם ומשפחה, הארות ותובנות. לפעמים אופטימיות, חרוזים. לאו דוווקא אדומים, מי אני מה אני, שירה. לא שלי | עם התגים | 2 תגובות

אשתה את הכוס הזאת

פורסם בתאריך 11 בינואר 2008 מאת אורלי מזור-יובל

אין טעם להתכחש לזה: יש בי געגועים לילדותי. השבוע נתקלתי בפסקה שריגשה אותי, מתוך ספרו של חיים סבּתוֹ "כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר": "…ובסעודות מצווה כאלה של אנשי ארם צובא נוהג הבְּרֶנְדִיזִי. ומהו הברנדיזי? אחר שהמסובים אכלו ושתו, והיטיבו לבם בדברי תורה ובמשלי … להמשיך לקרוא ←

פורסם בקטגוריה בית חם ומשפחה, חרוזים. לאו דוווקא אדומים, פעם | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

גבירותיי ורבותיי: אני שרה

פורסם בתאריך 12 באוקטובר 2007 מאת אורלי מזור-יובל

הצעת הגשה: לשמוע בשעת לילה מאוחרת, ולחלופין – כשלא ממהרים. לפני עשרים שנה כתבתי שיר. זה היה תרגיל כתיבה ברימון (בשנת 1987. המחזור הראשון של בית הספר. היה כיף), ואני חיברתי שיר במתכונת של סטנדרט אמריקאי, עם הקדמה רצ'יטטיבית כזאת, … להמשיך לקרוא ←

פורסם בקטגוריה הרהורים, חרוזים. לאו דוווקא אדומים, לא מתחייבת, מוזיקה, מי אני מה אני | עם התגים , , | כתיבת תגובה

תַּלְתַּלֵּי אָבָק וַאֲנִיצֵי פַּרְוָה

פורסם בתאריך 6 באוגוסט 2007 מאת אורלי מזור-יובל

תַּלְתַּלֵּי אָבָק וַאֲנִיצֵי פַּרְוָה בּוֹא נְשַׂחֵק אֱמֶת אוֹ חוֹבָה קוּרֵי שֵׁנָה וּצְעִיף מַבָּט בַּת עִם בֵּן וּבֵן עִם בַּת שַׂעֲרוֹת סֻכָּר, סִיבֵי פִּשְׁתָּן וְדָוִד אֶת יוֹנָתָן חֶבְלֵי לֵדָה וּפַקְעוֹת עֲצַבִּים בְּנֵי הָאָדָם נוֹלְדוּ שָׁוִים זַהֲרוּרֵי אָבָק, חִרְגֵי הַסְּתָו לֵיל יָרֵחַ … להמשיך לקרוא ←

פורסם בקטגוריה חרוזים. לאו דוווקא אדומים | עם התגים , , | כתיבת תגובה