קטגוריה: אוהבת לצלם

מוקדש לפריזאית האולטימטיבית, כנרת רוזנבלום, שחיזקה את ידיי ותיקנה את מבטאי. פריז, יום ראשון, 20 בדצמבר, שבע בבוקר. חושך מוחלט. קור כלבים. בעלת הבית תפתח לנו רק בשמונה. על הכול חשבתי, רק לא על זה. עשיתי כל שביכולתי מהארץ כדי … להמשיך לקרוא ←

יום שישי, תשע וארבעים בערב, בית החולים. אנחנו מחליטות לנסוע הביתה, ממילא לא מרשים להיכנס לטיפול נמרץ בלילה ואין טעם לשבת בחוץ. בדרך החוצה, במסדרון הריק, אנחנו רואות מרחוק באור הפלואורוסצנטים ילד וילדה משחקים בכדור אדום קטן, מחבטים בידיהם. שני ילדים אחרים, קטנים יותר, יושבים זה … להמשיך לקרוא ←

ביום שישי בערב, כשהמזוודות של כולם כבר ירדו מהמסוע, זיהיתי אצל כולם רצון למתוח עוד קצת את הרגע, לפני שנצא אל מעבר לדלתות, נגיח אל האולם המואר והבוהק של מקבלי הפנים, וניפול – דרך החיבוקים הנרגשים והפרצופים המחייכים ורשרוש שקיות … להמשיך לקרוא ←

אני שמחה שלקחתי אִתי מצלמה לנסיעה. שבע וחצי בבוקר בנמל התעופה זותי רצתה כסף כדי שאצלם אותה, אבל אחר כך התרצתה וחייכה. ביד היא אוחזת כוס פח לקיבוץ מטבעות. חשבתי על אימא שלה. החצר הפנימית של הפנסיון שגרנו בו בברלין דרורים … להמשיך לקרוא ←

נר ראשון היינו מוזמנים, נר שני היינו חולים, וככה יצא שהערב, כשהוצאנו את החנוכייה ופתחנו את הארון התחתון איפה ששמורה קופסת הנרות הכמעט מלאה מהשנה שעברה, התברר לנו שעכבר הבית הרחיב את קשת הטעמים שלו (הוא בדרך כלל הולך על חומרי ניקוי), והותיר שם רק … להמשיך לקרוא ←

מה אומר לך הקול הבא, שאלתי את אחי השבוע, אבל אתה צריך לדמיין את זה בחושך: עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש… הוא פרץ בצחוק: מה, גם את היית שם? גם אני הייתי שם. בחדר האמבטיה. אבא שלי עסק בצילום, … להמשיך לקרוא ←