על "אהבה" (Amour)

"את רואה, תראי". ככה הייתה אומרת המורה האהובה שלי לפסנתר באקדמיה ומדגימה לי איך צריך לנגן. המוזיקה עלתה מנגינתה על כל הדקויות והעושר והיופי והקסם, אף על פי שניגנה בשתיים-שלוש אצבעות בלבד: שתי הידיים שלה היו מעוותות תמידית, נפוחות ונוקשות, בגלל מחלת פרקים שקטעה קריירה מפוארת. היא הייתה אישה קטנה עם פנים שמזכירות ציפור, שערה שיבה, ואת הסלון האפלולי בדירה היפה שלה בירושלים מילאו שני פסנתרי כנף גדולים ושחורים שניצבו זה מול זה, קימור מתאים לקיעור, כמו שתי חתיכות פאזל. חמש שנים למדתי אצלה, מתחילת הלימודים באקדמיה ועד כחודשיים לפני רסיטל הסיום שלי. לשיעור הראשון הגעתי באיחור (זה הֶרגל אצלי, מתברר) וחטפתי ממנה מקלחת קרה וחסרת רחמים. זה כמובן לא קרה שוב; ודווקא נוצר בינינו קשר טוב וחם, שגבולותיו ברורים לגמרי. המוקד היה המוזיקה, כמעט שום דבר אישי לא נאמר בשיעורים, אבל מעט מעט ליקטתי פרטים על הקריירה, על המחלה, על ההתמודדות, ועל הבעל השותק שהיה חולף לפעמים בין החדרים. התרשמתי שהם זוג טוב; בעתות חסד היא הייתה מגלה לי שהוא אמר מילה טובה על הנגינה שלי, בתור המחמאה הכי גדולה שהיא יכולה לתת. אז גם נתקלתי לראשונה בחיי ברעיון של זוג נשוי שישן בחדרים נפרדים, ואת זה היא דווקא הסבירה לי. ככה נוח יותר לשניהם, אמרה בקצרה. לקראת סוף השנה האחרונה באקדמיה היא נפרדה ממני בשיחת טלפון, אמרה שהיא חולה מאוד ולא תוכל ללמד אותי יותר, וסיימה במילים "כל טוּב". הייתי המומה. אני זוכרת שהנחתי את השפופרת והרגשתי שזה מוזר, שהיא אומרת לי שלום, שלא אראה אותה יותר לעולם, שהיא עוזבת אותי, שאני צריכה להסתדר לבד. בדחף רגעי, שהרגשתי שיש בו חוסר טקט אבל לא יכולתי להתגבר עליו, עוד הספקתי לבקש ממנה המלצה על מורה אחר, והיא ענתה לי, אבל נשמע שהראש שלה ממש לא פנוי לדברים כאלה. כל טוב.

היא הייתה צרפתייה. הקִרבה התֵמטית תרמה להתרגשות שלי מהסרט אהבה (Amour) של מיכאל האנקה, אני משערת, אבל גם מי שלא למד פסנתר אצל מורה צרפתייה זקנה יתאהב בזוג הזקנים השקטים האלה, האוהבים. זה סרט עצוב, מדכדך, משום שהוא מתאר הידרדרות ושקיעה של הגוף והשכל, ומן הסתם יזכיר רגעים קשים לכל מי שראה אדם יקר עובר את התהליך הזה. יש בו קטעים שאתה מרגיש שאתה רוצה לעצור את הרכבת ולרדת. אבל כשנגמר מיד רציתי לחזור ולצפות בו, משום שהוא גם מרומם נפש באיכויות שלו (הוא יפהפה חזותית, והשחקנים נפלאים, הבימוי המאופק אפקטיבי ביותר), ומספק לנו הצצה אל העולם שבני הזוג האלה בנו להם בדירתם הפריזאית הנאה, ואל הקשר הקרוב שרקמו במשך עשרות שנים, קשר שאין בו מקום לאחרים, אפילו לא לבִתם. אינטימיות כזאת, שגורמת לך להרגיש כאילו אתה מעבר לדלת של זוג שעושה אהבה.

בסופו של דבר היה רסיטל טוב מאוד אבל לא נפלא, קניתי שני זרי פרחים, אחד נתתי למורה המחליפה, את האחר נופפתי בידי והקדשתי אותו לזכרה של המורה שלי, אבל זה היה על רקע מחיאות כפיים, ובקול חלש במיוחד, הייתי נבוכה ולא ידעתי מה לעשות עם זה. סיום חמצמץ.

כשמדובר במוזיקאים, מתאים עוד יותר לומר "שירת חייו באמצע נפסקה". כשאנחנו מגיעים ליעד וצריך לצאת מהאוטו, אני מבקשת מגדעון שלא יכבה מיד את הרדיו אלא ינמיך בהדרגה את המוזיקה שאנחנו שומעים ויעשה פייד אאוט, כי כואב לי בגוף לקטוע אותה בחדות, באמצע. כשאני לבדי אני נשארת לפעמים באוטו עד שהמוזיקה נגמרת. בסרט יש (פעמיים לפחות, למיטב זיכרוני) קטע כזה, של מוזיקה שנקטעת בחדות, והשקט שמשתרר אחר כך הוא בלתי נסבל. מוטב להיזכר בחסד של היום-יום הזוגי, כניסה משותפת הביתה, או יציאה משותפת לרחוב: תני לי את המעיל שלך, קח את המעיל, אנחנו יוצאים.