גלגולו של ניגון, או: All By Myself

היה צפוי לי ערב שקט. גררתי לסלון שתי גיגיות כביסה לקיפול וישבתי לצפות בתחרות רובינשטיין בערוץ הראשון. אתמול נפלתי על זה במקרה, היום זה כבר נראה לי אופציה מועדפת, שמתאים לחגוג בה את העובדה שהקלנו קצת את החרם על טלוויזיה וקנינו ממיר בסיסי. יהיה לי ערב תרבותי, חשבתי, אזכר בחינוך המוזיקלי המעמיק שלי, בשנותיי באקדמיה בירושלים. הדלקתי את הטלוויזיה ומיד התברר לי שזה לא יהיה ערב קל, ולא רק בגלל הקליטה ההפכפכה של הממיר החדש. הצליל הטרנזיסטורי שמפיק המכשיר הישן שלנו מעורר בי אי שקט; אבא כבר מזמן היה קם מהכורסה בחגיגיות, מעביר איזה חוט מפה לפה ומשמיע את הסאונד דרך המערכת, וכל הבית היה מזדעזע מהווליום. הרמקולים היו משמיעים קולות נפץ, אימא הייתה מתעצבנת, אבל הוא היה מסדר את זה בצ'יק ולא מפסיק להתפעל מהמוזיקה ומעצמו.

המתמודד האמריקאי ניגן את הקונצ'רטו השני של רחמנינוב.

הפעם הראשונה הייתה אצל נעמי ב', ילדה חדשה שבאה מאמריקה וגרה בבית הגבוה, ככה קראנו למגדל הדירות שצץ לנו פתאום באמצע השכונה. אלה היו שני סעיפי שוֹני בולטים: אנחנו היינו ישראלים וגרנו כולנו בדירות הזהות של מעוז אביב. לבית המיוחד שלה היו עולים במעלית, ובסלון היה פסנתר שחור ועליו בד אדום רקום, והיא ניגנה בו מנגינה שהילכה עליי קסם, מתוך חוברת תווים אדומה לילדים. היא קראה למנגינה רחמנינוב. אני חושבת שבתחילה לא ידעתי שזה שם המלחין, אבל גם כשזה נודע לי, הקשר האסוציאטיבי נשמר: חשבתי שזאת מוזיקה של רחמים. המניות של נעמי היו גבוהות אצלי עוד קודם, אבל עכשיו התחלתי לחפש את קרבתה גם כדי ללמוד בהיחבא את המנגינה הזאת, רחמנינוב. מוזיקה של רחמים. אצלנו, כשמישהו חשב שהוא מסכן וריחם על עצמו, היו שרים לו "יהודים רחמו רחיימו", כדי לשים אותו במקומו. יש לך שריטה באצבע? יהודים רחמו רחיימו.

הפעם השנייה הייתה בתיכון, בסלון של ע', על הרצפה ליד המערכת, באחד מאותם ערבים בלתי נגמרים שבילינו יחד בביתו הריק, כשההורים שלו הלכו לשחק ברידג'. כל תו ששמענו אז, מביטלס ועד גרשווין, היה ביטוי לאהבתנו המלנכולית. אני זוכרת את עטיפת התקליט הירוקה על הרצפה, ואיך זיהיתי בהתרגשות ביצירה שהוא השמיע לי בתור המוזיקה האהובה עליו את המנגינה הרחמנית ההיא.

אחר כך כבר היה לנו התקליט בבית. שלא כמו היום, אז הייתי מאזינה לתקליטים בישיבה ליד המערכת, העטיפה בידי, וכך יחד עם המוזיקה נחרת בי גם המון מידע חזותי. למדתי כל תו בתמונה של ארתור רובינשטיין על העטיפה, הכרתי כל צליל בקונצ'רטו. מהתקופה הזאת הוא מתנגן לי בזיכרון בווליום מלא, מהרמקולים הגדולים של אבא או מהאוזניות, שבגלל החוט הקצר שלהן הייתי מצמידה את כורסת "הזורע" החומה למזנון "הזורע" שעליו עמד הפטיפון ולא זזה ממנה עד סוף הצד.

כעבור עוד כמה שנים גם הכרתי פסנתרנים שידעו לנגן את הקונצ'רטו הזה, כמה מהם עשו זאת על הפסנתר שלי. בשבילי הקונצ'רטו היה הרבה מעבר ליכולת, גם בשיא התקופה הפסנתרנית שלי באקדמיה, ולכן גם להם זה הוסיף נקודות. היה כמובן גם השיר המעלף All By Myself, שמבוסס על הפרק השני, ושהמילים שלו תמיד שיקפו את הגישה הבסיסית שלי לחיים (All by myself, don't wanna be all by myself). במשך הזמן גם למדתי להתייחס אל הקונצ'רטו כאל מוזיקה נדושה, שלא לומר קיטשית, מוכרת עד זרא, ששימשה בפסקולים של אין ספור מלודרמות מתחילת המאה שעברה. ובכל זאת קפצתי כשזיהיתי את הרצף המוכר של האדג'יו אפילו בפסקול "Hereafter" של קלינט איסטווד, לא מזמן.

אימא הזכירה השבוע שאתמול ימלאו 58 שנה לנישואיה. אמנם החתן כבר לא עמנו, אבל הספירה נמשכת. תכננתי לקנות פרחים, ובמשך היום זה כמעט התמסמס, אבל טלפון מאחותי שלח אותי להלה, והבאתי לאימא זר של ורדים בשני גוונים של ורוד עתיק, קלאסה. היא הייתה מרוצה, ושמחתי. מזל שטלי צלצלה.

היעדרו של החתן לעיל בלט לי במיוחד, אפעס, כשהאמריקאי ניגן את רחמנינוב. בלעתי את הדמעות וצלצלתי לאימא. היא לא כזאת חסידה של מוזיקה קלאסית, זאת הייתה המחלקה של אבא, אבל את הקונצ'רטו הזה היא מכירה, וחשבתי שאולי היא תשמח. בדיוק היום הפתיעה אותי, כיבתה פתאום את הטלוויזיה ואמרה שלא מעניין אותה יותר פוליטיקה, שיעשו מה שיעשו (ורק שאבדוק שהפספורטים של הילדים בתוקף).

לטלי לא היה לי אומץ לטלפן. טלי הייתה אתי בטיפול נמרץ, כשאבא היה מורדם ומונשם, והרופאה המקסימה אמרה לנו שיכול להיות שהוא שומע משהו מבעד לענני האִלחוש. תדברו אתו, אמרה, תשירו לו. עמדנו שתינו משני צדי המיטה, ואני התגברתי על המבוכה, רגש טיפשי להרגיש ברגעים כאלה, ושרתי לו בלחש את אחד הנושאים של הקונצ'רטו של רחמנינוב. זה מה שעלה לי לראש. אחר כך בא מנהל המחלקה וסילק אותנו החוצה, ואחר כך כבר לא היה עם מי לדבר, כמו שאימא אמרה. יהודים רחמו רחיימו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בבית החולים. הספירה לאחור התחילה, בית חם ומשפחה, מוזיקה, פעם, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על גלגולו של ניגון, או: All By Myself

  1. רבקולית הגיב:

    אוי מותק.

  2. רחמנינוב מדבר ישר ללב בעיני. אם הלב מוכן לקבל, זה עושה את זה, ובשביל כל האחרים זה "קיטש". היתה לי תקופת התמכרות, שלא יכולתי להעביר יום בלי לשמוע את הקונצ'רטו (למעשה היו שתי תקופות – אחת עם התמכרות לשני ואחת לשלישי). בקיצור – אני איתך.

  3. דליה צחור הגיב:

    מחבקת בשקט.

  4. ענת הגיב:

    רק להגיד לך שהיתי כאן. שאת עשירה.

  5. עטרה הגיב:

    כל מה שכתבו מעלי, ועוד קצת.

  6. avivamishmari הגיב:

    החתן כבר לא עמנו, אבל כל היתר כן, גם ההתבוננות המדויקת, גם האוזניים הקולטות, גם ערימות הזיכרונות. כמו ערימות הכביסה. עמוס ומציק לפעמים, אבל אלה הם חיינו ומה שצברנו, וטוב שכך.

    תודה על פוסט שאחזור אליו בערב, בשקט, להאזין לקישורים (כרגע אין תנאי האזנה).

  7. ימימה הגיב:

    גם אני כאן. מתענגת על המילים שלך ועל המנגינות. נהדרת את.

  8. לי עברון-ועקנין הגיב:

    גם בשבילי, רחמנינוב זה אבא.
    והנה משהו מצחיק: http://www.youtube.com/watch?v=F7CnSPMPt68

  9. ותודה לכל הבנות יקירותיי

  10. כנרת הגיב:

    איזה כיף לאבא שלך שאת זוכרת אותו ככה.

  11. שלומית הגיב:

    אמא שלך מקסימה, את גם : )

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s