סיבוב עם אימא

האגדה מספרת שהתמונה הזאת צולמה בידי דוד רובינגר ונועדה ללוות את התשבץ בהעולם הזה (אבל בסוף לא). אימא שלי, אבישג

<מבלי לפגוע בזכויות וברגשות והכול באהבה רבה>

הבוקר לקחנו את אימא שלי, בת 80 עוד מעט, לסיבוב. הזמנו אותה להצטרף אלינו לפגישה עם החונכת בבית הספר החדש של הלל ביפו, אחר כך נשב לקפה בתחנה, בדרך נראה את הים, קצת נשטוף את העיניים ונתאוורר, בואי, נו. היא יושבת מלפנים, הליפסטיק עדיין טרי על שפתיה היפות, ועד מהרה מתחילה לשדר לציבור שסביבה דברי פרשנות מהנעשה בעירנו בלוויית פכים קטנים מעולמה הפנימי והחיצוני. בדולפינריום היא מייבבת שבחוף הזה אבא ("איזה נודניק. מה הוא מת לי פתאום") למד לגלוש בגיל 60, אחרי שתי דקות היא מתנערת ומוחה את הדמעות ומספרת בגאווה איך ירו ממסגד חסן בק על המרפסת שלהם ברחוב עלייה (אין ה"א הידיעה בשם הרחוב הזה בפיה. זוכרת שהופתעתי לגלות את הה"א הזאת כשראיתי אותו כתוב לראשונה) וביפו היא מנסה להיזכר איפה היה הבניין ששירתה בו בצבא. אני שמחה שהגב כבר פחות מציק לה ושרוחה מרוממת, המכונית מלֵאה אותה, ואני מקשיבה באהבה וברצון לשיח חסר הכיוון והסדר שהיא ממלאת בו את הזמן והמרחב; לעולם אצטרך לעשות פליק-פלאקים לוגיים כדי לקשר בין תחילת דבריה לסופם, שטף רצוף משפטים ארוכים ומפותלים, לפעמים חסרי איברים הכרחיים, מין תרגיל מחשבתי, צופן מבדח שאנחנו יודעי הח"ן מפצחים בקלות ושהיא כלל לא מודעת למורכבותו. בדרך הביתה אני מורידה הילוך בהקשבה, ספק מנמנמת ספק מתמסרת לשטף המבורך שמגיע אליי מהמושב הקדמי: רכילויות משפחתיות שכבר שמעתי פעמיים לפחות, דיווחים על תוכנית טלוויזיה "יוצאת מן הכלל" שראתה אתמול בשלוש בלילה, פאתוות שהיא מוציאה על עוכרי ישראל למיניהם (והפעם הפתיעה: "תומס פרידמן בחור טוב, אני אומרת לך!"). בין אין-ספור ההודעות שהתקבלו בסלולרי שלה על הנחות מקרייזי ליין ומשופרסל ("אה, זה הטלפון שלי צלצל? למה שוב השתנה לי הצלצול? לא יודעת איך זה קורה. טלפון מחורבן. תמחקי לי את ההודעות, אורליקה") לבין ניסיונות להשיג בטלפון את "הכושי" (תקינות פוליטית נמדדת אצלה במעשים, לא במילים) ולהגיד לו שיחכה לה ולא יברח כי היא מאחרת בעשר דקות ("בפעם הקודמת הוא התעקש לנקות את החלון הגדול ואחר כך, כשישבתי במטבח עם נעמי, הוא פתאום מצלצל אליי; 'מזור', הוא אומר לי, 'קאם אנד אופן דה וינדואו פור מי פליז, איי אם לוקד אאוטסייד'"), היא הספיקה להביע התפעלות עמוקה מ*יודית* לוי ("נו, החברה של הבן של אדם ברוך, בדרך כלל אני לא אוהבת אותה כי אני לא מבינה מה היא אומרת וחוץ מזה תמיד היא אומרת אותו דבר, 'נצא להפסקת פרסומות ולאחרֶיה בין השאר'") וההיא, מה שמה, וייס, מאוד חכמה. אפילו בן כספית אמר: איזה אינטליגנטיות. איך הן מראיינות, ועוד באנגלית. וההיא גם באיטלקית. שואלות שאלות לעניין. לא מתבלבלות.

ואז פתאום היא אומרת משהו שמעיר אותי משרעפיי באחת. לפעמים, היא אומרת, לפעמים אני חושבת שאם רק הייתי יותר משכילה… ומשאירה את המשפט תלוי באוויר, ומשתתקת לרגע.