דלת סגורה מעוררת בי חשש. כשאפתח אותה, האם אגלה שוב שהרצפה זרועה כולה רסיסי זכוכית?
טלפון באמצע הלילה. תמיד שנייה של פחד עד שמתברר שאוי, לא שמו לב מה השעה, סליחה.
נשימה נחטפת, אנחה, קול השתנקות מגיע אליי מהחדר השני – והלב שוקע מיד, הגוף נדרך, הכול נצבע שחור והתופת מאיימת לבלוע אותי שוב. באיזו הקלה אני מגלה שצוחקים שם, לא בוכים.
כמה זמן עוד יחלוף עד שלא אחשוב מיד שזה התרחיש הנורא מכול? כמו הבזק השנייה שבו נדמה לי שאני שומעת אזעקה, ומיד נפערת התהום, הגוף נשטף אדרנלין של סכנה ואני שוכחת מי אני ונהפכת לחיה הנלחמת על חייה. ואז – לא, זו רק צריחת אופנוע ברחוב. כל השדים חוזרים ונעלמים בתיבת פנדורה, המכסה סוגר עליהם בטריקה. עוד רגע וגם צווחותיהם העמומות והד צחוקם המרושע משתתקים. אפילו בלי צפירת הרגעה. המלחמה נגמרה. צאי מהמקלט.
אותה גיברת בהקלדה עיוורת 
Orly, even if/when peace comes, it will be a long time before that reflex goes away. Every Tuesday at noon, there is a brief test of the civil defense sirens in San Francisco. (I think this must have started during the Cold War, back in the 50s). And every time the sirens go off, I gasp and cringe and think where the kids are (one of them now in her 30s, another in Law School, and a third "still" in high school), and where I left my gas mask.o
(and a fourth now in college)
מוכר. אצלי כל טלפון מההורים שחורג מהשעות הרגילות מקפיץ את הלב. גם בגלל המלחמה בדרום לפני שנתיים וחצי שעדיין לא שכחתי, וגם בגלל כל ענייני הבריאות של אבא שלי.
הזדהות מוחלטת.
רגעי אימה שהופכים להיות חלק מהשגרה שלך. אצלי זה כל לילה, כשאני מגלה שהמיטות של הבנות שלי לא ריקות באמצע הלילה.
גם אני ככה בדיוק. כי כל בית צריך היסטרית, ומישהו חייב לקחת על עצמו את התפקיד. וכזכור, אין תפקידים קטנים.
היסטרית?! מי היסטרית??!!!
וצחוק בצד – זה פוסט פוסט-טראומטי. למען הסר ספק, היה זכוכית, היה טלפון, היה בכי, ועדיין, לפעמים. היסטריה זה כשאין סיבה לדאוג.
מתנצלת, נו (:
ניסית להחליף מזוזות?
זה בטו-דו ליסט שלי. ביום שאתחיל להאמין – זה הדבר הראשון שאעשה.