אדם ממש אחראי

תקני לך גלידה. ולאחיך תקני מילקשייק. קחי את הארנק שלי.

בסניף מקדונלדס בדרך הביתה מהצפון, אנחנו יושבים בחוץ עם שרה'לה. חם. בשולחן סמוך יושבת אישה אפורת שיער בגופייה ובמכנסיים קצרים. יש לה משקפיים ומבטא רוסי כבד. שני ילדים, הוא כבן אחת עשרה, היא אולי כבר בת מצווה, רזים מאוד, מפטפטים איתה במבטא ישראלי גמור. אני מבחינה שלשניהם שמות עבריים, קיבוציים.

אנחנו לועסים ובינתיים אני ממשיכה לקלוט מידע: הילד נעלם בתוך החנות, הילדה באה והולכת, מוציאה ומביאה, מתרוצצת, הארנק מהודק בידה, באה לשאול – כן, זאת אמה, מתברר – אם היא מכירה את הטעם הזה והזה, אם היא רוצה אולי לנסות משהו אחר. מסבירה בסבלנות למה צריך להציג את החשבונית מהארוחה. מונה את החלופות השונות ואת מחיריהן. האם יושבת, פסיבית, ליד השולחן. לא נראה שהיא חוששת שמא בתה תתבלבל בעודף או תאבד את הארנק. ליד השולחן עגלת סופרמרקט עמוסה מצרכים.

אני לא יכולה שלא להתפעל מהילדה הנמרצת. לרגע אני חושבת לחייך אל האישה, להחליף איתה מילה על הילדה הזאת. אבל עינינו לא נפגשות. הילדה חוזרת עם גלידה. אני תוהה קצת לאן נעלם הילד, שתיהן דיברו עליו והוא איננו. מוזר. מה עם כספומט, אני עוד צריכה כספומט, אומרת האישה, עוד מעט יסגרו את המרכז, כבר אחרי עשר. הילדה עונה לה בטון ענייני, אז תוציאי כסף מחר בבוקר. האישה נאנחת, אוף, שוב ללכת לשם. הילדה מלקקת את גביע הגלידה שלה בשקדנות שקטה, רגועה. אחיה יוצא מהחנות ומצטרף ואז מתחוור לי שהוא פגוע מוחין. על כורחי אני מנסה בעיני רוחי ליישר את העקמומיות בגופו, לפרוש את ידיו הקפוצות, לתקן את התמונה המשובשת. הוא יושב בגבו אליי, כפוף וגרום. שתיהן מדברות אליו מפעם לפעם.

הלל וגדעון, לידי, מנהלים שיחה ערה. תשומת לבי חוזרת אליהן שוב כעבור כמה דקות. האם משדלת את הילדה לצלצל במכשיר הנייד שלה למישהו. הילדה מסרבת, ומנמקת: כבר מאוחר. עוד לא אחת עשרה, מתעקשת האישה, והילדה לא מוותרת: אבל הוא בטח כבר מתכונן ללכת לישון. לא נעים להתקשר עכשיו, אימא. האם לא מרימה את הקול. לא עומדת על שלה. נכנעת ומחכה קצת. אחר כך היא מנסה שוב לדבר על לבה. תתקשרי אליו, נו. הכי הרבה הוא יגיד לא.

הילד קם ומתקרב אלינו בגמלוניות, רוצה לשחק עם שרה'לה. הגלידה כבר נגמרה. גדעון מתווך, אבל שרה'לה נרתעת. מפחדת.

מה הסיפור עם עגלת הסופר, אני תוהה. איך הם יגיעו הביתה. האישה לוקחת את המכשיר ומתקשרת בעצמה. אוזניי מתחדדות, אולי עכשיו יתבהר לי הסיפור. מישהו עונה מעבר לקו. היא אוחזת היטב במכשיר ופותחת מיד, ואיכות העברית שלה מידרדרת למילים בסיסיות בלבד: שלום. אתה יכול לקחת אותנו מהמרכז? עכשיו? אה, אתה לא פנוי עכשיו? טוב, תודה. היא סוגרת. הבעתה לא משתנה.

הן מחליפות ביניהן עוד כמה משפטים. הילדה מקריאה מספר מכרטיס ביקור. כן, אני בטוחה שזה המספר הנכון. האם מחייגת. עוד ניסיון עילג עולה בתוהו. בואי נקום ונתפוס מונית מהכביש, היא אומרת. אני מרגישה בייאוש שלה, מוכל ומוחזק, לא ברחה לה אף צעקה או אפילו נימה עצבנית כל הזמן הזה, אבל אני מדמיינת אותו מבעבע בתוכה, מאיים להתפרץ. לא, למה, מוחה הילדה, יש לי עוד הרבה מספרים של מוניות בטלפון.

אחרי ניסיון שלישי הם קמים, שלושתם. האם דוחפת לפניה את עגלת הסופרמרקט והם מתרחקים. גדעון אומר שהיא מזכירה לו איזה טיפוס מסרט צרפתי. גם הוא, בדרכו, הבחין בנעשה. אני משתפת אותם בהתבוננות שלי. כעבור עשר דקות אנחנו חולפים על פניהם במכוניתנו, ביציאה ממגרש החניה. שלוש דמויות ועגלת סופר עמוסה נותרות מאחורינו בחשיכה.

תסתכלי על הצד הטוב, מנסה בן השתים-עשרה שלי לנחם אותי. הילדה הזאת תגדל להיות אדם ממש אחראי.