יוגורט אוכמניות

ביום הראשון של הקייטנה אני נכנסת להעיר אותו, מודעת מאוד לחששות שלי. מקום אחר וחדש, ילדים אחרים. הפחד שייטמע בהמון. בקייטנות המדריכים תמיד מתנצלים בחצי פה, שהם לא מכירים את השמות של הילדים ושאי אפשר לצפות שיזכרו את כולם על היום הראשון. זה לא אישי נגדכם, הם אומרים, צריך סבלנות. אבל רעש ודוחק וצ'פחות וצעקות ונדמה שכולם יודעים משהו שאנחנו לא, והוא נראה לי אבוד. כל כך מכירה את זה מעצמי. איך הוא יסתדר.

התחושה הצרופה שמציפה ברגע הבלתי נשכח שבו את מחליטה שזהו וקמה והולכת, ומשאירה אותו בגן. צורח, לפעמים. כמה הייתי רוצה להישאר שם, להמשיך לתווך בינו לבין העולם, לוודא שהכול בסדר. לכן אנחנו עושים עבודת מחקר מדוקדקת לפני שבוחרים מטפלת, מעון, גן ובית ספר. כי מי שתתפוס את מקומי לכמה שעות ביום, כל כך חשוב שיהיו לה לב רגיש ועין בוחנת. נכון, בסוף הם מסתדרים, הילדים. בדרך כלל. ומה שלא הורג מחשל, ומכאבים לומדים. אבל הלוואי שייתקלו דווקא באנשים הטובים באמצע הדרך הלא פשוטה הזאת.

————–

במשלחת לאמריקה אירחה אותי משפחת מילר מפילדלפיה. אני זוכרת שהלכתי לישון בתחושת מועקה, בגלל הבית הזר וגם כי הרוכסן של המזוודה האדומה נקרע, ואני רק בתחילת המסע, עוד לפנַיי חודש וחצי. כשהתעוררתי הייתה המזוודה מתוקנת, ואבא מילר אמר שקפץ העירה לרגע וסידר את זה בצ'יק, נו פרובלם. גרתי אצלם שלושה ימים ואהבתי אותם נורא. כשהמשכנו במסע והתארחתי אצל משפחות אחרות לא יכולתי שלא להרגיש בהבדל. כולם היו נחמדים, אבל זה לא היה אותו דבר. בבוקר שלמחרת פרידתנו צלצל הטלפון בבית מארחיי החדשים ועל הקו היה מר מילר. הוא שאל לשלומי ופטפטנו קצת. אחר כך ביקש לדבר עם בעלת הבית והורה לה לתת לי לארוחת בוקר יוגורט אוכמניות, כמו שאני אוהבת.

————-

כשאנחנו מגיעים והמקום מוכן ושקט ויפה, אני מרגישה שהמתח מרפה קצת מהשרירים. המנחה פותחת את דבריה בכך שהיא מבטיחה – מבטיחה? "מתערבת אתכם!" – שתזכור את כל השמות עד סוף היום. ומי כאן לחוץ, היא שואלת. אף ילד לא מצביע, ובכל זאת היא אומרת, תזכְּרו שבאתם לכאן לעשות משהו שאתם אוהבים. טבעי שתרגישו לחוצים, היא מוסיפה. הילד שיושב לידכם – גם הוא לחוץ. אבל אני מבטיחה לכם שהלחץ יתפוגג (כך, יתפוגג היא אומרת, ואני נמסה) עד ההפסקה. אתם יכולים להיות רגועים.

אין גבול לתחושת ההקלה והכרת הטובה שפושטת בי כשאני יודעת, אני פשוט יודעת, שהילד בידיים טובות. אני לא שוכחת כמובן שעוד צפויים לו מפגשים פחות מוצלחים, שהוא עוד יסבול מאוד, כמו אמו, מהצרימות שהחיים מזמנים. עוד יהיו אנשים שלא יבינו אותו, דרישות שיקשו עליו, התמודדויות לא פשוטות. אבל עכשיו, היום, בשבועיים הקרובים, התמזל מזלנו ויהיה לידו אדם אנושי ורגיש, שיציג לו את הצד היפה של העולם ויעזור לו לפרוח בו, עם או בלי יוגורט אוכמניות.

*הפוסט התפרסם לראשונה באתר אמהות אובדות, ותודה לריקי כהן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בית חם ומשפחה, הארות ותובנות. לפעמים אופטימיות, הרהורים, מסתכלת, עניינים לשוניים, פעם, תראו איזה יופי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על יוגורט אוכמניות

  1. doublelotte הגיב:

    הצטמררתי כולי מהפסקה האחרונה. וזה עוד לפני שיש לי ילדים בכלל 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s