שוב היא בוכה

תינוק פורץ בבכי – לא, לא תינוק ממש, ילד קטן. אני משערת שזה פעוט, ואולי פעוטה, על פי הקול שחודר אליי מבעד לחלון. בכי נעלב, בכי מחאתי, הצהרת כוונות אינסטינקטיבית ורועמת, חפה ממודעות עצמית, שבטח מלווה בפנים אדומות ומעוותות וברטיבות שופעת באזור העיניים ואולי גם באף דולף.

ואז משתרר שקט. כמה שניות של שקט דרוך, ונשימתי נעצרת. תכף זה יבוא.

וזה בא, כמו שעון. הוא שואף אוויר, כמוני, ומיד נשמע קולו שוב, בכי מר לפי הספר. התפרצות, ולאחריה שאיפת אוויר ארוכה, כאילו קיפאון, אבל מתחת לפני השטח הגעש רק הולך ונדחס, וזה זמן מספיק למטפלת – או לאם הצעירה, אני מדמיינת, בדרך חזרה מהגן – לפנות אליו ולראות מה קרה; וזמן מספיק לכוכב הראשי בדרמה להיסחף על גבי הגל הבא, סביל לחלוטין, ולהשתבר אתו בקצף וברעש גדול אל החוף; בידיעה שהנה היא פונה אליו, ושהיא תטפל בו תכף, גם אם תכעס, גם אם לא תסכים לקנות את הצעצוע שהוא חושק בו, גם אם היוד ישרוף על הפצע, גם אם המכה עוד כואבת. תכף יהיה בסדר, ילד. תכף יחבקו אותך. תכף יימחו דמעותיך על בגד של מבוגר, נשימתך תשוב לסדרה. עוד מעט קט ועיניך ישובו לזהור בברק התום הילדי, הממהר לשכוח.

אבל בינתיים הבכי מתחדש ביתר שאת.

של מי אתה, ילד? אני שומעת מבחוץ. איפה אימא שלך?

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s