החרוז, סוג של סוּדוֹקוּ


חשיפת בכורה: קטעים מתוך חליפת מכתבים אקטואלית ומחורזת (הצד שלי בלבד). פה ושם צנזרתי דברים שאינם לפרסום. וחבל שאתם לא יכולים לקרוא גם את הצד השני (כל חרוז – פיגוז), אבל זה מה יש, בינתיים.

ושוב אני נפעמת: איך



כל פעם מחדש ת'רף

אתה מציב כל כך גבוה.

ישר נדמה לי שת'סף

הזה עוד אתקשה לצלוח



ומיד תחושת שיתוק

באבריי פושטת לה

ומתחייב לי קצת ניתוק

לפני כתיבת-ולוּ-מילה.



טוב, בסדר. אתמודד.

החרוז, סוג של סוּדוֹקוּ,

את השכל מחדד

ותמיד נשמע לחוק הוא;



ולכן זה מהנה.

רק צריכה ללמוד כבר איך

את הלחץ של לפני –

להרגיע ולשכך.

לרגל פֶּגֶש ספרותי

הצפַּנּו לחופשה קצרה,

רק שנינו עם הילד.

בכפר ורדים לי חֲברה:

אצלה קורה הפלא.



כבר שש שנים, אולי יותר

אנחנו נפגשים

לשיח מעמיק וער

עם אחלה אנשים.



דרושה לזה קצת הכנה:

צריך לקרוא ת'ספר.

כך, פעמיים בשנה,

יוצא שאני נחשפת



לספר שאולי אחרת

לא היה נפתח לי.

לפעמים, 'ני משערת,

טוב שיימתח לי



הגבול (אבל בלי להגזים!).

וכך אפוא קראנו

את המינגוויי ואת קוטזי,

וגם סופרים שלנו –



אלף-בית יהושע, גרוסמן,

גוטפרוינד, עוז, שלֵו.

יש לפֶּה שָׁם קצת לנגוס מה,

והרבה – ללב.



חזרנו במוצְאי שבת –

ושוב אל הסחרחרת:

בקושי מרימה מבט.

ת'דֵד-לַיין מאחרת.



המשימה שיום אתמול

צפן לו בחובו

הייתה על דוּחַ לעמול,

מצוות רואה-חשבון.



"לא, אי אפשר מחר. היום!"

נזף בי הרואה.

עשיתי זאת – ולציון

בא סוף-סוף גואל.



עבדתי קשה נורא.

קרעתי את התחת.

הפכתי את המגירה,

'תמודדתי בלי פחד.



סידרתי לו קלסר חבל"ז

שלחתי לו הבוקר.

ומה? יצא מתוק מעז.

על סדר אין מחלוקת.



כל זה – במקום לומר סליחה

ששוב התמהמהתי

ולא השבתי על שירך.

הזמן אצלי פלגמטי.



מחר – בחירות, וגם אני

פתקה בקלפי שָׂמה.

חבל שזה רק דוב חנין

ולא ברק אובמה…



ושוב עיניי נעצמות.

נשיקת פרידה אפריח

ואתמסר לחלומות.

_ _ _ _ _ _ _

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הארות ותובנות. לפעמים אופטימיות, הרהורים, חרוזים. לאו דוווקא אדומים, ספרים, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על החרוז, סוג של סוּדוֹקוּ

  1. מיכל הגיב:

    קצת טיילתי לי פה בין פוסטים ישנים יותר שלך. במקום לספק לאחרים חומרים לקריאה (קצת תקועה, מה לעשות), אני מתנחמת בטיולים אצל האחרים. מקסים, הסודוקו. ובעיקר הזדהיתי ביותר עם הבית הזה:

    כל זה – במקום לומר סליחה

    ששוב התמהמהתי

    ולא השבתי על שירך.

    הזמן אצלי פלגמטי.

    כי גם אני לפעמים לא מגיבה; מתכוונת אבל מתעכבת, מתמהמהת ואז לפעמים אפילו שוכחת, ואיזו הגדרה חמימה זו, חומלת: "זמן פלגמטי" 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s