מיקי ומיקה (או: אנחנו יוצאים להופעה)

ביום שישי בשמונה וחצי בבוקר התמלאתי נחישות והחלטתי לעשות מעשה. עזבתי את האינטרנט, הרמתי את הטלפון והתקשרתי. כבר שעה שעֵרים, אמרתי לעצמי. והרי יש להם ילדים, וצימרים, זה אינטרס שלהם בכלל, אם הם מפרסמים הם מזמינים אותי להתקשר. בקיצור, הייתי קצת נבוכה.

זה מיקי ומיקה? שאלתי כשענה לי קול גברי (לא, הוא לא מנומנם, הכחשתי בפני עצמי. בוקר, זה פשוט קול של בוקר).

זה מיקי, ענה לי מיקי.

היי מיקי, זאת אורלי, התעשַׁתּי. קיבלתי ממנו את כל הפרטים, כן, יש הופעה הערב. הסביר לי איך מגיעים. אנחנו מול ספא ביער, ובכל אמירים יש שילוט לספא ביער, אמר, ואוזניי הזדקפו כשהגה כ"ף רפויה ב"בכל".

בכלל לא היה מובן מאליו שניסע לשם. אמנם ממילא היינו בצפון, אבל היו לי הרבה תירוצים להישאר בבית. הפעם, במקום לשקוע עמוק בתוך הספה והדכדוך, אמרתי שנוסעים. כולל הלל, בן עשר, שעוד אף פעם לא היה בהופעה חיה כזאת (אם לא סופרים את הופעות ווקאל). נהיה נועזים.

לקח הרבה פחות זמן מששיערתי. הגענו בתשע וחצי במקום בעשר, כך שגם הפעם הייתה לי מבוכת-מוקדם-מדי, אבל בראש גרם המדרגות שלצד הבית חיכה לנו, ערוך ומוכן, אולם מופעים אפלולי ונעים, ואיש גבוה וסמכותי שמכר כרטיסים ומיד ניחשתי שהוא אבא של מיקה. ילדונת הִגישה לבאים תה ריחני (באמת ריחני, כולל פיסות פרי מענגות), והלל עקב אחריה בסקרנות והתפרקד בלי חשבון על המזרן, מטר מהבמה (את כפות הרגליים שלו רואים בסרטון שהעליתי במקור, אבל אחר כך מיקי ביקש ממני להסיר אותו מהרשת. הם רוצים שזה יהיה קטן, סודי וחתרני, אמר).

עד שהאולם התמלא – כמעט לגמרי – וגם קצת אחר כך, אבא של מיקה סיפר שהוא יערן של קרן קיימת, סיפק כמה פרטים מהרקע ההיסטורי של אמירים וקצת על הרקע של מיקה ומיקי, פרגן לאשתו, מורה למוזיקה שממנה ירשה הבת את הכישרון, פרגן גם ליסמין, הילדונת מֵהתה, בתם של בני הזוג, והמליץ לבקר באגמון החולה לראות את העגורים (המלצה שסידרה לנו טיול מקסים למחרת). הוא גם הזכיר לכבות פלאפונים (ואף על פי כן, כרגיל, מישהו שכח).

הקהל היה מורכב, אני מנחשת, מבאי הצימרים של הסביבה, ולאו דווקא ממעריציהם השרופים של בני הזוג המוזיקליים. מאחורינו, למשל, ישבו שני זוגות שביטאו בקול רם את כל המחשבות שמטבע הדברים עולות על הדעת ולא תמיד בוחרים לומר אותן. סָפרו כמה מקומות יש באולם הקטן, ומיד עשו תחשיב של רווח והפסד (כמה פעמים הם מופיעים בחודש?). תרמו כמה פרטי רכילות על בני הזוג (הם לא נשואים). התלוננו על האיחור.

מיקי – מיקי שביב – עלה ראשון. אנחנו באנו בעיקר כדי לראות אותו, אנחנו אוהבים אותו עוד מימי "בדיוק דבר כזה", דיסק נהדר ומיוחד מ-1999 ("לא מבין מילה" מתוכו), ולכן התרגשנו מאוד, מה גם שלאחר שכיבה את אורות האווירה העמומים, השתיק את המוזיקה שהתנגנה ברקע והדליק את אורות הבמה, הוא פתח בקטע גיטרה סלייד מדליק, כשהגיטרה שוכבת על ברכיו, והיה ברור שהולך להיות שמח ומרתק.

מלבד המוזיקה המדליקה שלו – גרוב נהדר, הרמוניות ג'אזיות ומפתיעות, קאנטרי, בלוז, קאנטרי-בלוז, מה שתרצו, המון סגנונות – נהניתי נורא לשמוע אותו מדבֵּר; בהיותו מודע לכך שהקהל מכיר את זוגתו יותר משהוא מכיר אותו – אם בכלל – הוא התייחס אל עצמו בצניעות צינית כאל מופע חימום, אבל הפגין את יכולותיו המופלאות לא רק כנגן וכיוצר אלא גם כסטנדאפיסט לא קטן וכמנחה אינטליגנטי וכובש.

אחרי כמה שירים עלתה האישה, גבעולית ומקסימה ("איזה רזָה!", התלחששו הנשים מאחוריי), והצטרפה לשיר שלו, והוסיפה ושרה מגוון שירים – כמה מלהיטיה, כמובן, בליווי גיטרה בלבד, בעיבודים רעננים ומרתקים, ושיר-שניים מהקלאסיקה הישראלית, וגם ניגנה בכינור; ובין השירים הם גם הפליאו בדברי קישור מצחיקים ומנעימים, כולל ירידות על האופי הצמחוני של אמירים ואזכורים של הבנות וניתוח של יחסיהם כזוג וסידור עבודה לשבוע הקרוב ועוד.

לא שלא היו פגמים בערב הזה; מיקי שביב הוא לא זמר גדול – אבל המוזיקליות שלו מעבירה את המסר יותר טוב מהרבה זמרים שיש להם "קוֹל", והוא גם נחלץ בכזה חן מהתקף שיעול או יובש בגרון ("נתקעה לי עצם מהסויה"), שישר סלחנו לו; והוא מיטיב כל כך לכתוב – יש לו תרגום מקסים ל"Blue Moon", למשל – שהאישיות שלו שנשקפת מבעד למוזיקה ולמילים היא העיקר. על מיקה קרני כבר כתבו הרבה, וזכויותיה עמה (ואצלה אפילו ה"הֶכאבתָּ לי מאוד" ב"אחד חולמני" לא מצמרר אותי מדי).

ומאחר שמדובר בשני אמנים עוצמתיים מאוד, שהחיבור ביניהם עוד מוסיף להם כוח – גם הקהל שבא כמעט על כורחו, או לפחות לאו דווקא בגלל עניין רב בהם, נשבה בקסמם (כולל הלל). היה כיף להרגיש את ההקשבה ההולכת ומתחדדת, האווירה ההולכת ומתחממת, האהדה שנשבה לעומתם בחלל הקריר. ואי אפשר שלא להתפעל כשחושבים איך השניים האלה פנו עורף לשיטה, לחברות התקליטים, לעיר הגדולה, ומצליחים להביא אליהם את הקהל בתנאים שלהם (ולמכור את הדיסקים שלהם ב-30 שקל לדיסק. קנינו שניים), מבלי להוציא כסף אפילו על דלק – שלא לדבר על שירותי השמרטפות הצמודים הכלולים בעסק המשפחתי: שתי צלליות צנומות וגבוהות יצאו מהבית בשקט כשירדנו במדרגות, בעוד מיקה קופצת לרגע למטה להביא כסף קטן, עודף לקוני הדיסקים. היא חזרה ובידה קופה תכולה כזאת, שנראתה כאילו משכן הקבע שלה הוא בחדר הילדות. קצת הייתי נבוכה (פעם שלישית באותו יום) כשדיברנו עם מיקי בזמן הרכישה, אחרת בטח הייתי מספרת לו כמה אני קשורה לכמה שירים שלו, מנגינה ומילים ("תגידי לי ממה להיזהר / כי המלאך שלי שרוי לו במשבר").

נזכרתי, ולא רק בגלל זהות השמות, במיקה ומיק של שלונסקי:

… הם הופיעו ואפַּיִם לקהל השתחוו.

והריעו הכפיים ומחאו ולא שָׂבעו.

אך הֵריעו – והפסיקו, ושום צליל, אף לא כזה!

אז הודיעו מיק ומיקה כי מתחיל המחזה:

ערב טוב, קהל נכבד!

ערב טוב מזוג נחמד

שכמוהו לא נברא…

אך עשו נא הכרה!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים, מוזיקה, עניינים לשוניים, שירה. לא שלי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על מיקי ומיקה (או: אנחנו יוצאים להופעה)

  1. ריקי הגיב:

    נפלא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s