Girl Crying

אולם בנמל התעופה.

בקצה התור הריק

עומדת בחורה יפה

שבא לי לחבק.


היא מקסימה, לובשת חום

ובידה מטפחת

והיא בוכה ללא ניחום,

בוכה ומתייפחת.


פָּקיד הדוּר ומשופם

מרעיש עם החותמת.

עלמה בוכה, בקצה עולם

עומדת מיותמת.


ובעוד אני נוברת בין

פלאי הדיוטי-פרי

הראש עובד ומחשבן,

בודה לו סיפורים:


לאן היא טסה לבדה?

ומי שם מחכה לה?

לעינוגים? לעבודה?

חוזרת ישראלה?


ומה גורם לה כך לבכות?

בחור שָׁבַר לבה?

או שנמאס לה לחכות

והיא אותו עזבה?


אולי את הרומנטיקה

פסלה המשפחה?

מטוס של טרנס-אטלנטי כאן –

והיא עודה בוכה.


ודאי אסון גדול פְּקדהּ

שהיא כה נעצבת.

בַּסך, איש איש עם מזוודה,

עוברים אנשי הצוות.


חלפו מאז עשרים שנה.

יותר; אולי שלושים.

הייתי אז ילדה קטנה

וזה אותי הרשים.

***

לפני איזה שבוע

נסעתי במכונית

הכול היה רגוע

הקשבתי לתוכנית.


נסעתי לכיוון צפון.

אחרי העירייה

סגרתי את הטלפון

פרצתי בבכייה.


ותוך כדי בכיי נזכרתי

בעלמה ההיא

אפשר שגם אצלה ניכר אז

מוות אבהי.


פתאום היה לי כה ברור,

כך, בדמעה על לחי,

שזה היה אז הסיפור:

על אב היה הבכי.


ומעניין, המחשבות –

כי בערוץ שלישי

שֶׁרָץ לו בלי שום עכבות

(זה קטע קצת אישי)


מצאתי את עצמי תוהה,

מיד בהיזכרי,

האם גם בי ילדה בוהה,

טווה לה סיפורים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים, חרוזים. לאו דוווקא אדומים, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s