ערב בים

הזוג מאחוריי – אני מסתובבת בגניבה לראות מי הם. הוא כזה רזה והיא כזאת שמנה – מתווכחים. היא רוטנת. היא נרגנת. היא לא מרוצה. מדברים על כסף. העסק שלך, אנחנו נוציא הרבה כסף על העסק שלך, היא אומרת. הוא מתגונן, אני לא ממש מצליחה לשמוע אותו מבעד לשאון הגלים וצעקות הילדים. ערב.

אני מוטרדת מהם. גם אנחנו נשמעים ככה לפעמים (ואל תקפצו: אצלנו הוא לא כזה רזה). הילדים שלהם שותקים, עוסקים בשלהם. אני מרימה עיניים, בודקת שהשניים שלי בסדר, מזהה את הקרחת ואת התלתלים בתוך הקצף, וחוזרת לבהות. זוגות ושלשות ויחידים צועדים לפניי בסך, ספורטיביים וחיוביים ונכונים. משפחה דתית, בקומבינציות לבוש מאומצות, משוטטת על החוף. האם, צעירה, תרה במבטה אחרי משהו. לא לחוצה מספיק כדי שזה יהיה ילד שהלך לאיבוד. או שמא? אם ואב וילד משחקים בכדור. היא לובשת חצאית קצרה וחזייה של ביקיני, ונעים לי להסתכל עליה, על הגוף הלא מושלם שלה, הבטן רפויה קמעה, אבל הרגליים מסותתות, עדינות, והיא נעה בחן. בפינה אחרת הזדקפה אחת, גבעולית, וגבר גבוה אסף אותה בזרועותיו ואימץ אליו. היא נעמדה על בהונות כדי להגיע אל שפתיו, לחיי ישבנה המחוטב חשופות לחלוטין משני צדי החוטיני, ומעליהן הקעקוע הבלתי נמנע. הוא לא שלה, הוא הולך משם עם ילד קטן ושותק, והיא נשארת עם גבר אחר. הרוח נעימה. כבר אחרי דמדומים, רוחי נעכרת, כתמיד בשעה הזאת.

השניים מאחוריי ממשיכים בענייניהם. נדמה לי שאני משלימה איתם – אולי זה טוב, הם לא מפסיקים לדבר זה עם זה. אין שם שתיקה מעיקה. הם מנקרים זה בזה, מתקוטטים, כל אחד בגישה שלו, כל אחד עם המטען שלו. אבל הם מדברים. גם זו לטובה.

אני נשלחת אחר כבוד למזנון, להביא שתייה. גדעון מהים עושה פנטומימה מוגזמת כאילו קר לו, ללמדני שהוא רוצה לשתות משהו קר ולא חם. אני משתרכת לי בחול, עולה על כבש העץ המוביל למזנון, ופתאום זה מכה בי: אני כאן ואבא במקום אחר. אני מרגישה את אצבעות ידיו אוחזות בסנטרי, כמעט חזק מדי, כשהוא מושך אותי אליו לנשיקה, עד לפני שלושה שבועות, או כשהוא מסרק אותי, כילדה. אני מרגישה את ידו אוחזת בכף ידי, תמיד לוחצת קצת ומניעה את העצמות, במין צופן אהבה שקט כזה. אני נזכרת במגע עורו על לֶחְיִי, פניו עטורות זיפים לבנים, כשנפרדתי ממנו בפעם האחרונה. הפנים המאובנות, הפה הפתוח, קצת כמו דג מחוץ למים.

כל דבר אצלי מקבל משנה תוקף כשאני מספרת עליו לאבא. אני מתקשרת מהים, מקווה למצוא אותו פנוי אליי, בטח רואה את האולימפיאדה: אין לךָ מושג איזה רוח משגעת, כמה נעים פה. אתם מוכרחים לבוא אתנו בפעם הבאה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s