כרטיס אשרַיי (על יעילותם של התקפי זעם בהתמודדות עם אֵבֶל)

בימים אלה אני מגלה את כוחו של הכעס. אמנם יש מן הסתם אפשרויות נוספות למצוא נחמה ופורקן. סקס מלהיב זאת אפשרות, למשל, אבל אפילו לי לא כל כך מתחשק עכשיו. מוזיקה יכולה בדרך כלל לקחת אותי למקומות אחרים, אבל כרגע ההשפעה העיקרית של מוזיקה עליי היא כלחיצה חזקה על בלוטת הדמעות (מי ידע שהיא גדולה כל כך?). הבכי משחרר, ללא ספק, אבל יש מקומות במחשבה שאני משתדלת להימנע מלהיכנס אליהם, כל עוד זה תלוי בי. הספר שעל הפרק – קראתי בו לאחרונה בחדר משפחות בטיפול נמרץ. לא קוסם לי כרגע לחזור אליו, עד שנפטרתי מהריח הזוועתי של המקום ההוא, ולהתחיל ספר חדש נראה לי ממש הזוי. קומדיות רומנטיות דביקות – כל הסדרה של מג ריאן, נוטינג היל, אפילו את Love Story ראיתי בימים האחרונים, פככך – מעבירות לא רע את הזמן שאינו מיועד לעבודה (לא שאני יעילה במיוחד בעבודה כרגע), אבל פורקן של ממש, מתברר, אני משיגה רק בהתקפי זעם.

שרהל'ה, למשל, חטפה ממני שלשום. היא התרפקה עליי לתומה, ואת זה היא עושה תמיד עם כל הלב, אבל הפעם הציפורניים שלה חדרו עמוק מדי לפיסת עור חשופה, ופתאום נפלטה ממני צרחה אימתנית, ואולי התלוותה אליה גם איזו מכה. נזופה, היא קיפלה זנב והלכה לתפוס מרחק בטוח. אני נשמתי עמוק, התנצלתי בפני הקירות במין כחכוח כזה, ונרגעתי מיד.

גדעון מכיר אותי כטיפוס נוח לבריות, בדרך כלל, וגם אין כמוהו כשמדובר באורך רוח; אבל גם הוא מופתע ממידת האֶרס והרשעות שנשלחים אליו בימים אלה מכיווני – על לא-ממש עוול בכפו, וכמעט בתענוג – ומפנֶה אליי את הלחי השנייה (עם נטייה חזקה לִפנות לי עורף). אני  משתדלת שלא להגיע למשיכת יתר בחשבון הזה. אחרי הכול, אולי בכל זאת יתחשק לי ביום מן הימים לחזור לאפשרות המלהיבה ההיא.

לזכותי ייאמר, אולי, שאני משתדלת שלא לפגוע בחפים מפשע (למעט שני המקרים לעיל); גם אין צורך להזעיק את יצחק קדמן. אני גם מנסה שלא לגרום לנזק בלתי הפיך. כשעף לי הפיוז באמצע שיחת טלפון, ותהיה המרתקת ביותר, ומתחשק לי לטרוק מיד, אני מצליחה בדרך כלל להשחיל מילה או שתיים של התנצלות לפני שאני חותכת. האלמנה ושני היתומים האחרים, אחיי, מקבלים ממני רק מחוות חיוביות, ובצדק. אני מתמודדת, אני חזקה, אני נושאת את הפנים בעוז קדימה. אבל לפני כמה ימים אמרתי פתאום לאיזה דודה, "יש לך הבעה לא מרוצה על הפנים, למה זה?" 50 שנה יש לה הבעה כזאת, מה היה לי דחוף כל כך לומר לה את זה עכשיו? היא הבליגה. אפילו עשתה ניסיון לשנות את ההבעה. מן הסתם חשבה לעצמה, היתומה המסכנה. היגון משבש עליה את דעתה.

אפילו את ההערה שהערתי, בעדינות יחסית, להוא שהפליג מדי בהספד סר טעם, וביקשתי שיקצר, אני מייחסת לעניין הזה. איטס מיי פארטי, בכל זאת. וכשהתקרבנו לקבר, והייתי צריכה לפלס לי דרך בין האנשים כדי לראות (כי רציתי לראות הכול ובדיוק) – בעונג רב הכרזתי שם, מפֵרה את השקט ירא הכבוד, שייתנו בבקשה מקום לבני המשפחה, וראיתי בשביעות רצון איך לא נעים להם, מסכנים. לא התכוונו.

והספאמרים בקפה – בכלל. ווהו ווהו, איזה מִשֶבֵּיירַךְ הם מקבלים ממני. מלבד ההפניה לפוסט האנטי-ספאם, מה שאני עושה בדרך כלל, אני גם מתווכחת איתם ומאשימה אותם שהם לא קוראים אותי – אחרת ודאי היו יודעים, גם מה דעתי בעניין ספאם וגם על ה"אובדן" הטרי, אז למה הם חושבים שארצה לקרוא אותם?

לכל אלה (מי שטרם מחק אותי מרשימתו, הווירטואלית או האמיתית. לא שאכפת לי, כמובן. אם הם לא קוראים אותי וגו') שלוחה בזה התנצלות.

אשריי, יתומה אני. סוֹסוּמִי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים, מי אני מה אני, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s