סוף היום בבית החולים

יום שישי, תשע וארבעים בערב, בית החולים. אנחנו מחליטות לנסוע הביתה, ממילא לא מרשים להיכנס לטיפול נמרץ בלילה ואין טעם לשבת בחוץ. בדרך החוצה, במסדרון הריק, אנחנו רואות מרחוק באור הפלואורוסצנטים ילד וילדה משחקים בכדור אדום קטן, מחבטים בידיהם. שני ילדים אחרים, קטנים יותר, יושבים זה לצד זה על מושבי הפלסטיק הכתומים שלאורך הקיר. נקישות המחבטים וקריאות הילדים פוגעות בקירות ומהדהדות בשקט הכאוב. אימא שלי קובעת: ילדים של כוח עזר. הקטנים תאומים, עלי ואחמד, צופים בשתיקה באחים שלהם, בן ובת, מעסיקים את עצמם בצייתנות עד שאמם תגמור לעבוד. אנחנו מחייכות וממשיכות קדימה, אבל אני מסתובבת ומנסה לצלם אותם. הם מסתדרים בשורה, מצחקקים, מבסוטים מתשומת הלב. קודם אמרו את שמותיהם וענו לשאלותינו ברצון. אני מבקשת שיחזרו לשחק, רוצה אותם טבעי, ומתפלאת על עצמי, שבזה אני מתעסקת עכשיו.

אנחנו יוצאות לרחוב.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אוהבת לצלם, בבית החולים. הספירה לאחור התחילה, הרהורים, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s