רחוב ויצמן, תל אביב

מה היא מבסוטה לה שם, בינה לבין עצמה. קטנה כזאת, רזה, פניה כבושות בחזה, אבל היא מחייכת, לפעמים ממש מצחקקת. אה, היא פשוט קוראת משהו בצג הפלאפון שלה. מִמסְרֵי מסרונים בְּפיליפינית. לפניה, בכיסא גלגלים, גברתהּ שקועה בשיחה ערה על קפה. רק קולומביאני היא אוהבת. שותפתה לשיחה, אישה בהירת שיער, חולקת איתה את העדפותיה – Red Mug – ומתלוננת על המחיר שלקחו לה על זה במכולת. ליד הבהירה יושב זקן אטום פנים, הנריק, היא קוראת לו, כאילו לא שייך בכלל לסיטואציה. תוכנית הבוקר בטלוויזיה רועמת בקול מעל הראשים. אדם אומר שם, מותר לנו גם לסלוח לעבריינים, לחבק אותם, כי אם נחבק אותם, אז אולי… אולי… והוא מתקשה לסיים את המשפט. הנערה קמה על רגליה, ניגשת לאשנב, ושואלת, מה עם ה-results? גופה צעיר, דקיק, יעיל, מלא חן. מאותתים לה משהו מעבר לחלון, והיא מפרשת בעברית מפתיעה: עוד לא, וחוזרת לגברתה עם המידע. עוד לא. האישה מקבלת את הבשורה בהכנעה. מחליפה כמה מילים עם הנערה, שיושבת מאחוריה. נראה שהן רגילות לתקשר כך, בלי לראות זו את זו. האישה משתתקת, הנערה שבה ליהנות מהשיחה האילמת שלה באין מפריע.


השלטים במסדרונות בית החולים מנומסים, אדיבים, נאורים, מלאי תודעת שירות, מצטטים אמרות כנף, משדרים שיהיה טוב. אנשי בית החולים, ברובם, עוד לא שמעו על זה. עדיין לא שודרגו לעידן החדש. תוך כדי הליכה הם מפטירים משהו באי-רצון לעבר מי שמגייס אומץ ופונה אליהם באיזו קושיה, ומותירים אותו תמֵה כמקודם, בוהה בגבם המתרחק, עיניו תועות במבוכה, בחוסר ישע, בעלבון. האחות מעבר לדלפק עונה תשובות קצרות בלי להרים עיניים ולראות עם מי היא מדברת. עדיין צריך להתפלל שלא ליפול לידיה של האחות ההיא, "טובת הלב". פה ושם יש נקודת אור: ניגשת מישהי, מציגה את עצמה, אומרת מה היא עומדת לעשות. זה כל כך יוצא דופן ונוגע ללב, עד שאתה רוצה לחבק אותה.


ביניהן הן מדברות כבני אדם, האחיות, כל אחת ואיך שהמדים האחידים יושבים על גופה הייחודי. צוחקות, מרכלות, סונטות זו בזו, לפעמים מתבדחות עם חולה ותיק. כשהן פונות אל החולים הן עוטות הבעה של קוצר רוח.


מגיעה גליה. היא עובדת ותיקה בבית החולים, במחלקה אחרת אמנם, אבל היא "פרסונל". יש במסדרון צמא גדול להכיר מישהו מבפנים, שיאמר מילה. היא מלהגת ומספרת על ילדיה וכל המסדרון מקשיב קשב רב: לא, אשתו של הגדול לא תתגייר, אבל היא מסכימה שהם יעשו לתינוק ברית, אפילו שההולנדים לא מאמינים בזה. הם פשוט לא מאמינים בזה! ככה הבנאדם נולד, ככה הוא צריך להיות. אמרתי להם, לאוסטרליה לא אבוא לבקר אותכם, תשכחו מזה, והיא אמרה, לא, אם נצא מפה, זה רק לישראל. והשני כבר שנה עורך דין. והבת עוברת לגור עם החבר שלה. אמרתי לו, גְרוש אני לא נותנת, שתדע לך. והוא אמר, אני גם לא מבקש.


היא תגיד איזה מילה במחלֵקה. הכול בסדר, אין לךְ מה לדאוג. ריחות ארוחת הצהריים, חמים וכבדים ומבחילים, מתחילים להתפשט באוויר. אנשים מסתובבים במסדרון הלוך ושוב בפרצופים עגומים, אוחזים בחוזקה את הניירות שבידיהם, בודדים גם אם מישהו נלווה אליהם. תחושה מבשרת רעות, כמו בסרט עתידני שלא ייגמר טוב. ובמרחק מאתיים מטר – מרכז הקניות ההומה. אפשר לראות אותו מהחלון.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בבית החולים. הספירה לאחור התחילה, הרהורים, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על רחוב ויצמן, תל אביב

  1. שוויק הגיב:

    זהו, כעת את ברסס שלי. שיהיה במזל טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s