בהיסח הדעת, לא בכוונה תחילה

מרפסת מול

מיום שאני עובדת בבית, אני כאילו קצת יותר צופה בעולם מהצד, קצת פחות משתתפת פעילה בו. אחר הצהריים אני נוהגת לשבת בקצה חדר המגורים שלנו, במשבצת וחצי שאני מכנה "מרפסת", עם כוס קפה, רגליים על אדן החלון הגדול, ומתבוננת מבעד לאדניות המרנינות שלי בחיים שבחוץ, שמתנהלים להם לנגד עיניי. אנשים מדברים זה עם זה, או בטלפון, נשים עם ילדים, דוחפות עגלה, אב גורר פעוט בזרועו, אני כמעט מרגישה את הלחץ של אצבעותיו על היד הקטנה, הממאנת; מתבגרים שהולכים זה לצד זה, בן-בת, הרווח ביניהם משתנה כל הזמן, מצטמצם ונפתח. ברוב המקרים משתתפי התהלוכה הזאת אינם מודעים לקיומי כלל.

בבוקר, למשל, אני תולה כביסה, רוכנת החוצה מחלון חדר השינה, בצד האחורי של הבית, נהנית לנשום אוויר צח, ניחוחות החורשה מתערבבים בריח המרכך, ושוב מזדמן לי לצותת לשיחת אחרים – קודם כול מגיעים הקולות, ואחר כך מתברר לי שזה האבא הנחמד ההוא שדיבר רהוט ולא שגרתי בטקס יום הזיכרון בבית הספר, ולידו ילד, כנראה בנו. "בהיסח הדעת, לא בכוונה תחילה", זה כל מה שאני שומעת שהוא אומר לפני שהם יוצאים מטווח הראייה והשמיעה שלי, אבל הוא מבטא את המילים יפה כל כך, הכ"ף של "בכוונה" רפויה כראוי, ולבי נכמר. הוא דיבר עם ילד, היה יכול לומר "לא שמתי לב, לא התכוונתי", ובכל זאת אמר איך שאמר.

אני נזכרת במילים שקפצו לעומתי מתוך "אישה בורחת מבשורה" שפתחתי אתמול, שם על המרפסת שלי, מילים מיוחדות, שהיות שלא משתמשים בהן הרבה הן נוצצות כאלה: כיזב ("קיוויתי שנהיה חברים, אך נכזבה תוחלתי", אני נזכרת במילים שכתב לי מישהו פעם). נחושת קָלָל (מספרי האגדות של ילדותי: האביר בשריון של נחושת קלל. מהתנ"ך, בעצם, לא? כן, הנה, מיחזקאל: וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל). עָדָה במילוּאהּ (גם מילה חגיגית וגם דימוי יפהפה).

ההבדל שבין "זו לו הפעם הראשונה" לבין "זו הפעם הראשונה שלו". אני מכריחה את עצמי לוותר על הראשון כשאני מתרגמת, לשמור על פשטות. אבל מוותרת באי-רצון מסוים, בעצב. וכמה נחרדתי כשבכתוביות בערוץ הראשון ראיתי "בחירי* המלחינים". ואיך חלק מהאנשים מסביבי לא יבינו בכלל מה מטריד אותי בזה, או למה צחקתי כשמישהי אמרה "כבר היו דברים בגו."

אולי זהו הַקשר – אולי זה לא רק מאז שאני עובדת בבית, נקודת המבט החיצונית הזאת. התחושה שרבים לא יבינו. והמילים, כמו שמצאתי פעם בכתב יד שערכתי, הן רק קצה המזלג.

*בפורום השפה העברית מתקנים אותי שהמילונים מסכימים שיש לכתוב כך, בחירי המלחינים. אני עומדת מתוקנת, מה שנקרא.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הארות ותובנות. לפעמים אופטימיות, הרהורים, מי אני מה אני, עניינים לשוניים, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s