צינת הערב המפתיעה

היא הכירה את מפח הנפש היטב.

חזתה אותו. כמעט ציפתה לו. כשהגיע קיבלה אותו כקבל ידיד ותיק. או יותר כמו בן משפחה, כי משפחה לא בוחרים, ואי אפשר להיפטר מבני משפחה.

במרוצת הזמן ניסתה להתחכם לו. ט' הייתה ודאי שולחת אותה למרפאה, לקראת הסתיו, לקבל חיסון מונע. או עוטה חלוק לבן של רוקחת, מגביהה עיניים מעבר למשקפי הקרן הרכובים על אפה ומוכרת לה חפיסת גלולות-שאחרי-מפח-הנפש. אבל היא לא הכירה שום ט' אז.

באמצעים הפשוטים שעמדו לרשותה היא ניסתה לגדל עור של פיל. עור של פיל היא לא הצליחה לגדל (תחת של פרה – זה סיפור אחר). את השתיקות היא טמנה בעציצים כפקעות דאשתקד, את חצי הלעג בין קלידי הפסנתר (אחד נתקע בין הלה במול לָסול, ומאז הלה במול נשמע כמו סול דיאז ובגלל זה היא לא יכלה עוד לנגן שירים שיש בהם אקורד פה מינור, וזה חבל, כי אין כמו דרגה רביעית מינורית מפתיעה באווירה מז'ורית); את האי-הבנות טפטפה לבקבוקונים של חומר חיטוי נגד אקנה שחיכו לה, זה לצד זה, על המדף שמתחת למראה.

עם השנים הוא גבה והתעדן, מפח הנפש. למד להתנהג יפה בציבור, פיתח לו טעם אנין בספרות, לפני שיצא מהבית הקפיד תמיד לְהַזּוֹת מעט בושם בטפיחות רכות בצדעיים המכסיפים שלו, ועל פעימות הדופק בצוואר. מאחר שלהיפטר ממנו לא היה אפשר, היא למדה לחיות אתו. גם כששום טלפון לא צלצל, שום בגד לא נראה יפה, שום בדיחה לא הצחיקה ושום ממתק לא המתיק – היא פוצצה את בלון המסטיק ברעש, הידקה את הלסתות והמשיכה ללעוס. לא יעזור כלום, זה היה ברור.

התחושה המרירה שנותרה בה כשהחשיך מסך הקולנוע והיא נותרה באולם הריק, בין הפחיות הריקות וקופסאות הפופקורן המעוכות על הרצפה, דהתה קצת אולי, מפעם לפעם. גם כשהסרט היה טוב, כשהקיצה ממנו חיכתה לה בחוץ צינת הערב המפתיעה, עם הדמדומים המַבְכִּים האלה.

בסוף ימיה מצאו אותה, אצבע על עכבר, ורשימה אין סופית רצה על מסך המחשב ללא הפסק במהירות, מהבהבת. בפונט כחלחל, מוכתם בדמעות, היו רשומים שם פריטים על פריטים:

קופסת מסטיק קלה מדי, לא משתקשקת, ריקה

גיליונות "העיר"

הטון עושה את המוזיקה

גרגרי חול על כפות הרגליים

הקבצה ב'

אני פורש

חצי מלפפון שנשאר על הקליפה אחרי הקילוף

צריך להתמקד בפתרון, לא בבעיה

BMI

מי שחלם

פריטים יוחלפו רק בתוך שבוע מיום הקנייה ועם חשבונית

שלום-שלום

אנחנו אוטוטו עולים על דרך המלך

דאגה בלב איש – ישיחנה

אם ידועה לך מספר השלוחה הקש מספרה עכשיו

טל"ח

זה לא היה יותר יפה או פחות מכוער ממה שזה היה. אל תבכי לי עכשיו

לא יישלחו הודעות נוספות

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s