אז איך היה

ביום שישי בערב, כשהמזוודות של כולם כבר ירדו מהמסוע, זיהיתי אצל כולם רצון למתוח עוד קצת את הרגע, לפני שנצא אל מעבר לדלתות, נגיח אל האולם המואר והבוהק של מקבלי הפנים, וניפול – דרך החיבוקים הנרגשים והפרצופים המחייכים ורשרוש שקיות הדיוטי פרי – בחזרה אל השגרה. התאספנו כולנו, על כבודתנו, ויסמין נאמה את הנאום שהתכוונה ושכחה לשאת לפני הנסיעה: אני מבקשת מכולם להתנהג יפה. כולנו צחקנו.

דווקא התנהגנו יפה. עבר ללא משברים מיוחדים. לא שלא חששתי מהמתחים, מהלחץ שבנסיעה בקבוצה. לפעמים אחרי חזרה של שלוש שעות אני חוזרת הביתה עם ראש נפוח, אז להיות עם החבורה הזאת שמונה ימים, 24 שעות ביממה, לא נראה לי פיקניק בכלל. ועוד אני, עם הרגישויות והמורכבויות שלי. ארזתי לא רע בכלל, אבל היה יכול להיות לי פחות מטען, ללא ספק, אילולא הבאתי לנסיעה הזאת גם את עצמי. את עצמי ואת חששותיי האלה, מהחשיפה, מהיעדר הפרטיות. איך אוכל להביט ליסמין בעיניים בבוקר שאחרי, כשיתברר שלא הצליחה לישון בגלל הנחירות שלי? ומה נעשה בעניין השירותים, עניין עדין שכזה, שלא מוזכר כלל בקובץ הפי-די-אף המהודר והמבטיח והמפורט שקיבלנו מהמארגנת בחו"ל? ואם אהיה מצוברחת? זה קורה לי, בייחוד כשאני עייפה, ועוד רחוק מהבית. מיד אני נזכרת איך בשעת הדמדומים בטיולי הצופים תמיד היה נוחת עליי מין עצב בלתי מוסבר, לפעמים הייתי פורשת הצדה ובוכה.

כשנכנסנו לחדר שלנו במלון בלייפציג התברר לי שאשר יגורתי בא לי: בחדר האמבטיה לא רק שאין דלת, אלא יש חלון כזה חלון לים התיכון, ממש בגובה הטוסיק, בקיר המשותף לאמבט ולחדר. היה צריך לנסח הסכמי צניעות, או לזרוק הכול לים, שאריות כבוד עצמי, הכול. בעניין הנחירות כבר הזהרתי את יסמין בארץ, אבל ידעתי שאם זה יהיה חמור, לא יעזור כמה שהיא מתוקה וסובלנית, אני ארגיש נורא. זה ממש הציק לי, התחושה הזאת, להיחשף כך בקלוני.

והמתחים – האנטנות שלי הזדקפו והבהבו לי "אמרתי לך" כבר כשנפגשנו כולנו בנמל התעופה בחמש בבוקר. מי נראית כאילו נפלה מהמיטה ומי כאילו יצאה מז'ורנל? מי התפדח עם מזוודה גדולה מדי? למי יש תיק יד קטן, נוח ושמיש? מי בקי ורגיל בהלכות היציאה מהארץ, ומי מסתכל סביב בעיני עגל וצריך שיכוונו אותו למקום המתאים ויסבירו לו מה זה המבחן הביומטרי הזה שלא התכוננתי אליו? אני שוב נזכרת בטיול השנתי. אני הבאתי במבה, לי יש בייגלה, נה נה בננה.

בסופו של דבר הכול מסתדר, פחות או יותר. הערוץ הזה ממשיך לזמזם, לקלוט מידע ולקטלג אותו, בתקתוק מתמיד: מי יושב תמיד מלפנים במכונית, כאילו זה מקומו הטבעי; מי מבין בקניות, מי מבין במפות, מי מבין בג'אז , מי יוצר קשר עם המארחים, מי מאחר כפייתי; מי מקשיב לאחרים ומי רק מספר על עצמו, ומי חוזר על אותו סיפור שוב ושוב. ואיך מתמודד זה שתוקף אותו כאב בטן חריף באמצע הנסיעה, ואיך מגיבים השאר. אבל נוספים עוד דברים, לשמחתי.

נוצרת אינטימיות.  יש רגעים של קרבה. מסתפרים להם סיפורים שלא שמענו קודם. נחשפים רגשות עדינים. הבנים של ווקאל רגישים ומתחשבים, סוחבים מזוודות ומפנים כלים. משיחות הטלפונים הסלולריים שמסביב מצטיירות תמונות שלמות, אישה אישה והבית שהותירה מעבר לים, על הדינמיקה שבו, בעל בעל ואיך שהוא מצליח לתפקד בלעדיה. פה ושם עיניים נרטבות מתסכול או מהתרגשות. הילד שלי, שבדרך כלל מסתפק ב"כן אימא, לא אימא, היה כיף, אין שיעורים" בלי להסיר עין מצג אלקטרוני כלשהו, ניהל אתי שיחה וחצי עם תוכן של ממש: סיפרנו את הכלבה, טלי לקחה אותי למקדונלדס, הייתי עם סבתא בבריכה, אני מתגעגע אלייך, את עוזרת לי להירדם, מה הבאת לי (לא מביאה לך קונסולת Wii, מותק. אבל קניתי לך דברים קוּליים:

,  , , .

יש! איזה? הפתעה. תתאפק. אוף, טוב). הגדולים לא מתקשרים. מפעם לפעם מגיעים מסרונים. אני רגועה, להבדיל מנסיעות קודמות. הם בידיים טובות אצל גדעון.

אני מגלה את כוחה של המצלמה. היא מאפשרת לי להתבונן מהצד, להתעסק בדברים אחרים, לראות את הדברים בפרופורציות, לחשב חישובים אסתטיים של קומפוזיציה וקונטרסטים, וזה בהחלט מאזן את הערוץ ההוא, הדפוק, המרעיש. לפני שנסעתי הספקתי לקנות כרטיס זיכרון של ג'יגה (67 שקל בקרביץ) לדיגיטלית של אבא שלי, הרבה יותר דקה וקלה משלי, ואני מצלמת בלי חשבון. מגלה בי את הרצון להנציח, לחלוק. כאילו אין די בחוויה לעצמי בלבד; חשוב לי להראות, לספר לחבר'ה, יש דברים שאני מצלמת בשביל גדעון ויש דברים שישמחו את הילדים ויש דברים שאני כבר יודעת מה נומיק תגיד עליהם וככה. אני באמת חושבת שהמצלמה תרמה רבות להצלחת הנסיעה בשבילי.

והחופש, החופש. אני דואגת רק לעצמי. בוחרת אם להתקלח בבוקר או בערב, או גם וגם. מתארגנת בנחת. נוצר לו בית-זוטא בחדרי המלון השונים. רחובות נעשים מוכרים. קוראת בטיסה ובנסיעות. ישנה (יסמין מדווחת שדי בנגיעה ואני מפסיקה לנחור). עושה קניות, מלטפת בשמחה את השקיות הבוהקות המצטברות ליד המזוודה, מדמיינת איך ישמחו בבית. הימים עמוסים, עוברים לאט. הביקור במוזיאון בבוקר נראה בערב, במועדון הג'אז, כמו לפני שנות אור, ומה שקרה לפני שלושה ימים – שלא לדבר על לפני הנסיעה – כמעט נמחק מהזיכרון. רק הרגליים הכואבות מעידות שהמרחקים נגמעו.

אני מודעת למגבלות שלי כשמוציאים אותי מהסביבה הטבעית שלי, בהיעדר נקודות האחיזה הרגילות, עם רפידות הריכוך במקומות המתאימים. אני מאחרת שוב ושוב, זה נעשה לי נהיר וברור ואני עושה מעשה ומכוונת לי שעון מעורר בפלאפון, לא רק כדי להתעורר אלא גם כדי להיזכר שקבענו באחת וחצי ליד הקופות. אני נעלבת בקלות, בייחוד כשאני עייפה. חוש ההתמצאות שלי איום ונורא, יסמין הצילה אותי כמה וכמה פעמים. אני מבולבלת ולא מרוכזת – במוזיאון השארתי את הדרכון שלי בשירותים, ובריגיטה, מקומית מקסימה, כמו הפיה הטובה שלי, רצה אחריי ונתנה לי אותו (החלפנו כתובות אימייל והצטלמנו והצגתי אותה לפני החברים, ובאותו יום קניתי לי תיק קטן, נוח ושמיש שלא ירד ממני עד סוף הטיול).

ולעומת זאת, הנחיתי את הקונצרטים, באנגלית, בלי יותר מדי לחץ, והרגשתי מצוין. ניסחתי את דברי התודה וכתבתי אותם בשם ווקאל בספר האורחים. קולי, למרבה הפלא, לא בגד בי הפעם, ויכולתי ליהנות מהשירה. קיבלו אותנו נהדר, החמיאו מאוד, ואף רמזו שיזמינו אותנו שוב. ופגשתי אנשים נחמדים (את הפסטיבל בלייפציג מפיקים בהתנדבות סטודנטים למוזיקה, מקסימים, אינטליגנטיים, האנגלית שבפיהם רהוטה, והתסרוקות שלהם נהדרות ). והיה לי מעניין. חוץ לארץ, מה יש פה לא ליהנות, בחייכם.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אוהבת לצלם, הארות ותובנות. לפעמים אופטימיות, הרהורים, מי אני מה אני, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על אז איך היה

  1. itamarzo71 הגיב:

    איזה יופי של טקסט. אהבתי גם את התמונות והחיבור שלהן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s