כגודל הציפיות

העוזרת לא באה. גם כן זאת עם התירוצים שלה. המחזור שלה לא סדיר, אם לשפוט לפי כל הפעמים האחרונות שהודיעה לי בשבע בבוקר שלא תגיע בשמונה כי כואבת לה הבטן. בלית בררה שינסתי מותניי וניקיתי בעצמי, ואני מוכרחה לדווח שלהפתעתי זה עשה לי טוב. מלבד העובדה שזה הדבר הכי קרוב לפעילות גופנית שעשיתי בחודשים האחרונים, זה גם נתן לי הזדמנות לסדר כמו שאני אוהבת, ולשטוף כמו שאימא שלי לימדה אותי, עם הרבה מים, ועם להתכופף ולקרצף את הלכלוך שבפינות; וגם יכולתי להחליט מה אפשר לזרוק. זרקתי למשל את הרמקולים (טוב, בכורי הוריד למטה ושם ליד הפחים. מישהו בטח יעשה עם זה משהו. שני רמקולים ענקיים של סוני. לא מגבירים כלום כבר שנים. שימשו כסטנדים לעציצים) ואת הכלוב הריק של הארנבת.

נזכרתי שפעם, בצעירותנו, היינו מנקים יחד, גדעון ואני. אחר כך התפתחה מין דינמיקה כזאת שזה נהיה מעקש שצריך לחצות אותו, שנינו ביחד וכל אחד לחוד. ואחר כך הייתה עוזרת. היום ראה אותי מתכופפת למיטה (החלפתי סדינים וקודם עשיתי מעשה והסרתי את הסדין החשמלי, באמת כבר הגיע זמנו), ופתאום לא הייתי בטוחה שאוכל להתיישר בכלל. אני ממש לא בכושר. והוא אומר לי, מותק, איזי! מחר יכאב לך כל הגוף כמו שכאב לך אחרי השיעור אייקידו.

הוא אמנם היה בדרך לקניון, לקנות (לי) מטען לפלאפון (כי שלי נשבר), אבל הוא שם לב שהגעתי לשלב הלבשת הציפה על השמיכה (עברנו לאקרילן) ופתאום, בטבעיות, החליף הילוך ונעמד מהעבר השני של המיטה, והושיט יד.

יש לי שיטה להלביש ציפות, ואותה דווקא לא למדתי מאימא שלי אלא מחברתי יובל, שלמדה אותה מסבתא שלה, והנחילה לי את התורה כשהיינו שתינו במשלחת לאמריקה, לפני אלפיים שנות: עובדים כשצד שמאל של הציפה פונה החוצה, ומשחילים את הידיים לפינות, ואז, כמו בובת כפפה שפותחת את הפה, תופסים בכל יד פינה של השמיכה, ומנערים את הציפה עליה, כשצד ימין מתהפך וגולש לאורך השמיכה. בשלב הזה נוח מאוד שיש פרטנר שמושך ומלביש את הציפה כל הדרך למטה.

אז השחלתי את הידיים לפינות, ופתאום הוא אומר לי, נו, תעשי ככה עם הידיים…

זה רפרנס לתמונה הזאת, שגדעון צילם כשהיינו נשואים בערך שנתיים. אני בהיריון ראשון. הכול היה חדש ומבטיח ומשמח, הכול היה משחק. הרבה לפני שהתחילו החיים האמיתיים. ההפתעות המשמחות, ההפתעות שפחות. הקשיים, סליחה, האתגרים. האפס והדאונס. המסלול שלו, המסלול שלי. החתחתים והמהמורות. הכעסים. הבעיות. רגעי הנחת. היחד והלחוד. הקיטורים. התהיות. הטרוניות ההדדיות. סוגיית חלוקת הנטל וסוגיות אחרות. הצעקות. השתיקות. העבודה הקשה בשניים. השינוי. ההקלה, השלווה. הנחתי ידיים עטופות שפע בד על הלחיים והרגשתי שוב כמו הילדה שהייתי אז, כמו הילדים שהיינו שנינו אז.

היינו צריכים להחליף תפקידים ולסובב את השמיכה לצלע אחרת, והתעסקנו בזה כמה דקות, צוחקים. לרגע הסתכלתי עלינו מהצד ואמרתי לעצמי: הנה הגדרה לאינטימיות.

וחוץ מזה אין כמו ללכת ברגל יחפה על רצפה שזה עתה נשטפה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בית חם ומשפחה, הארות ותובנות. לפעמים אופטימיות, הרהורים, מי אני מה אני, פעם, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על כגודל הציפיות

  1. גנגי הגיב:

    חמוד. האיש, ז'תומרת. וגם הביחד הזה.

  2. ימימה הגיב:

    יפה. והמסקנה הסופית שלך כל כך נכונה!

  3. תודה, יקירותיי. באמת מעניין שתורו של הפוסט הזה לעבור לכאן הגיע דוווקא היום, ביום נישואינו. הרגע הזה שנשמר פה בין דפי ספרי למזכרת – נכון שאתן מאמינות שהכול אצלנו ורוד? 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s