פוף!

נניח שההכרה מורכבת מלוחות טקטוניים כאלה, שסוגרים על כל הג'יפה בפנים. יש רגעים כאלה, שבהיסח הדעת פתאום צץ לו זנב חלום מתת ההכרה ומרצד לו שם בין החווחים (גם המילה הזאת השתרבבה אתו מתוך התת-הכרה הפלצנית שלי). ויי, אני מזדקפת, נכון, אני נזכרת, בילינו בלילה, אני והחלום, עכשיו אני מבינה למה הנעליים שלי בלויות. תביא נראה מה היה שם. הרי יש סיבה למה אני אוהבת כל כך לישון. מושיטה בזהירות את היד לתפוס בזנב הזה –

וכמו הלטאה, רק הזנב נשאר לי ביד. וגם זה בקושי. תוך שניות הוא מתפורר לאבק ונעלם. פוף!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים, מי אני מה אני, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s