בחדר המדרגות (רומן מפתח)

אחרי כמה פעמים נמאס לי להדליק את האור וּויתרתי. נשארתי עומדת, בחושך, גבי אל הקיר, על המישורת בין הדלת שלנו לדלת של השכנים, פניי אל גרם המדרגות. שרה'לה ישבה ליד הדלת, קצת מבולבלת, אבל קיבלה את הדין בצייתנות. מעבר לדלת שמעתי שהילד קיבל גם הוא את הדין, עזב את הדיון (אני לא מוצא את המפתחות שלי. אני לא מוצא גם את המפתחות שלך! כן, רוקנתי את התיק שלך ולא מצאתי. והחזרתי הכול למקום. איזו עזות פנים יש לו) ואת הדלת ונפנה לעיסוקיו, מצד אחד רגוע כי הוא לא ממש לבד, מצד שני מבסוט, כי אין לי שום יכולת לשלוח אותו לישון. עשר בלילה.

מוזר, לעמוד כך בחושך. אני לא יושבת על המדרגות כי שרירי (חה!) הירכיים שלי דואבים מכל תזוזה מאז שלשום, כשהתנדבתי להצטרף לשיעור אייקידו של אותו ילד, בן נעוות המרדות, כדי לנסות לחבב עליו את העסק. אפילו פסלון הלוחם היפני שקיבלתי מהמורה המקסים כפרס לא מנחם אותי על הכאבים האלה, ועל העלבון שזה מצבי. אני מקווה שאף אחד לא יעבור פה ויציע לי להיכנס אליו לדירה.

עיניי מתרגלות לחשכה. צחוק מתגלגל, כמעט היסטרי, של מישהו צעיר, בוקע מאחת הדירות. קופסאות קופסאות מאחורי הדלתות האלה, עולם מלא מאחוריהן. מהדירה ממול נשמע קול הטלוויזיה, חלוש. ושוב הצחוק הזה, מלמעלה. אולי זה בכלל מישהו בבניין אחר, וקולו חודר מבעד לשבכת הבטון של חדר המדרגות. הגרם למעלה חשוך, מלמטה בוקע האור החיוור של הכניסה. שוב שקט.

אני מנסה לחשוב מי הצוחק. לאיזו דירה הוא שייך. האם הוא דייר או אורח מזדמן. לא מסתדר לי עם אף אחת מהדירות, אבל מה אני יודעת. כמו בחיים, מי יודע מה מעבר לדלת. הרי עכשיו ישבתי לקפה עם שתי נשים מרתקות, ובשיחה נחשפו להם שם לא טפח ולא טפחיים. דברים שרואים משם. ועכשיו אני עומדת כאן, ומנסה להתגבר על התחושה שכל העולם מסודר לו בקופסאות מוארות וחמימות, מלאות צחוק, ורק אני עומדת בחוץ, בחושך, ומאזינה לקולות. אני מנסה לדמיין איך תכף שרה'לה תזדקף, ויידלק האור, וגדעון יעלה במדרגות, הקסדה ביד, ואיך כשייפגשו עינינו פתאום אלָקח מתוך הבדידות הזאת, שיש בה גם משהו נעים, ואחזור לקופסה הפרטית שלי, המוארת, שיש בה גם צחוק, גם בכי.

אבל בינתיים אני כאן, גבי אל הקיר הקר, מתג האור זוהר בחושך. צפות לי עוד סיטואציות כאלה; איך כשהייתי ילדה הייתי מפחידה את עצמי בסיפורי מכשפות ועולה במדרגות בריצה. המדרגות האלה עצמן. עם פיסות השיש הרבועות מהשיפוץ של 67. איך בצעירותי שימשה אותנו חשכת חדר המדרגות להתגפפויות לוהטות, קצרות, שתמיד נקטעו בפתאומיות כי מישהו בא. ואיך פעם, ואני נשואה טרייה, עמדתי וצפיתי מבחוץ בחלון הבית המואר שלנו בירושלים וניסיתי לראות מה הוא עושה שם בלעדיי. זה תמיד מאכזב אותי קצת, שזה שום דבר מיוחד. שהוא לא מסתיר ממני כלום.

והזמן עובר, וגם אני מקבלת את הדין, אני מבחינה. כי הזמן גם קצת נעצר. קופא אפילו. ההוא שוב צוחק.

אבל הנה שרהל'ה מזדקפת.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בית חם ומשפחה, הארות ותובנות. לפעמים אופטימיות, הרהורים, מי אני מה אני, פעם, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על בחדר המדרגות (רומן מפתח)

  1. ריקי הגיב:

    כתוב יפה מאוד, מסקרן, עשיר בניואנסים . מתי המשך?

  2. תודה, ריקי. לפעמים נדמה לי שניואנסים – זה כל מה שיש לי. התמונה הגדולה, כמו למשל המשך – זה כבר סיפור אחר 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s