סיפורים שאי אפשר לספר

הבעיה עם הנושאים שמעסיקים אותי היא בין השאר שאי אפשר לפרסם אותם בפומבי. אילולא היה זה המצב, הייתי מספרת לכם כאלה סיפורים, שנשמתכם הייתה פורחת.

למשל הייתי מספרת לכם על זוג אחד שאני מכירה, שברבות ימיהם יחד, פתאום יוצאים להם כל מיני כעסים זה על זה, ובגדול. היה אפשר לצפות שיתרגלו וישלימו, ומתברר שלא. לא שעולה על דעתם שזה בר טיפול או משהו. הם סתם מוציאים קיטור, בכל מיני שפות. ואתם שקוראים את זה עכשיו, לא, זה דווקא לא אתם, אבל גם לכם לא יזיק לחשוב על טיפול, ואתם יודעים את זה.

או למשל, על דברים מעניינים שראיתי כשהלכתי השבוע לנחם אבלים. שהיה קצת אחר. ושהסיפור שמאחורי הרובד העליון תמיד יותר מעניין. ואיך שמחתי לגלות שכשאנשים מדברים זה עם זה בכנות, בלי לנסות לעשות רושם, פתאום קורה שניצת איזה ניצוץ, והם מתחברים. ועל ההומור שבכאב: חתן האבל מספר שהוא נהנה מהחידוש שבלגיטימציה לקדם כל מבקר בחיבוק (סליחה בעד הביטוי).

על מישהי שאני מכירה שפתאום נודע לי שהתגלגלה אל פי תהום, ולמרות הקרבה שהייתה בינינו בעבר – מן הסתם לא אוכל לעזור לה. ושלסיפור הזה יש פן רכילותי מאוד מפתה, הוא ממש "סיפור טוב", כל כך עד שאני כמעט שוכחת שזה בעצם סיפור אנושי כאוב ומר ונואש ומפחיד.

ועל עוד כאבים, תסכולים ועוולות, קרובים יותר וקרובים פחות, כאלה שאני מבוססת בהם, כאלה שאני שוקעת בהם עד צוואר לפעמים, כעס שעליי לספוג, חרדה עמוקה, צער ואין אונים, דברים שבעוצמתם מחניקים כל בדל אופטימיות; למשל פרצופים מנוכרים, אטומים. למשל מזל ביש. למשל המון כוונות טובות שמובילות היישר לגיהינום. למשל עצבים מרוטים כל כך, שהמחט של ההתעצבנות והחרדה עפה לאדום מיד, גם אם הפרובוקציה היא בסך הכול שאדם שאמור להיות בר סמכא הוגה ה' כאילו הייתה א'. וכאבים אחרים ששטים לידי, מתחככים בי, או רחוקים יותר, שאני מבחינה רק בקווי המתאר המעורפלים שלהם, אי שם בקו האופק. והימים ימים קשים. ופתאום שוב קטע מחלום – המדרגות למעלה, מתוך המקלט, לתוך הבית, הן לא בשבילי. איך את שוב טועה ככה! צאי בבקשה דרך שער הברזל.

ופה ושם גם על נחמה. קריצה שמרמזת לי פתאום שיש הבנה. הבעת אמון מרגשת, מפתיעה. הצטרפות, אילמת יותר או פחות, לשורותיי. תענוג עז שמציף אותי, למרות הכול. ולא רק מטבילת עוגיות בקפה.

בקיצור, חכו לי. ברגע שיוסר הסוביודיצה – ווהו ווהו, איזה סיפורים יש לי לספר לכם!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הארות ותובנות. לפעמים אופטימיות, הרהורים, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על סיפורים שאי אפשר לספר

  1. כ. הגיב:

    איזה כיף לקרוא אותם שוב, אחרי זמן.

    אבל עכשיו אני יכולה לקוות שהוסר הסוביודיצה, ואני מחכה לפרטים העסיסיים.

  2. מעניין – יש סיפורים שכבר נס ליחם. יש סיפורים שכבר הסתבכו כל כך, שהשתיקה כבר ממש יפהפייה להם. ויש כאלה שהסוביודיצה פשוט עדיין בתוקף, מה לעשות 🙂

    אבל הפרטים העסיסיים שמורים במערכת ואולי עוד יבוא יומם. בינתיים אשתדל להעסיק את הקהל בדברים אחרים…

    ושאת אומרת שכיף לקרוא שוב – זה משקיט לי קצת את תחושת הכמו-רמאות שיש לי כי אלה פוסטים ישנים… תודה, כנרת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s