אשתה את הכוס הזאת

אלה הנפשות הפועלות. באירוע אחר

אין טעם להתכחש לזה: יש בי געגועים לילדותי. השבוע נתקלתי בפסקה שריגשה אותי, מתוך ספרו של חיים סבּתוֹ "כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר":

"…ובסעודות מצווה כאלה של אנשי ארם צובא נוהג הבְּרֶנְדִיזִי. ומהו הברנדיזי? אחר שהמסובים אכלו ושתו, והיטיבו לבם בדברי תורה ובמשלי חכמה, ושימחו את נפשם בפזמונים, מוזג המוזג עראק לכוסיות, ואחד מן המסובים מרים את כוסו ומכריז: אָנָא אַשְׁרַבְּ הָזָא אִלְכָּאס (אשתה זה הכוס), ותכף הכול משתתקים ומנגנים כנגדו: אנא אשרב הזא אלכאס, אנא אשרב הזא אלכאס, והכול מביטים בו, והוא עומד וחורז מעצמו, ופותח בשבח המקום ברוך הוא, וחורז כנגד השמחה, וכנגד היום, עד שמגיע ל"סוגר" ואומר: ואשתה זה הכוס לחיי פלוני. פעמים שחורז כנגד בעל הבית, ופעמים שחורז כנגד בעלת הבית, ופעמים שחורז כנגד אשתו, או כנגד מי מהמסובין שחפץ ביקרו. וברנדיזי זה אין לו שיעור אלא הכול כפי כוחו של החורז, וכפי המשקה ששתה, וכפי מספר הכוסיות ששתה. פחותים שבהם חורזים בארבע שורות ומגיעים לסוגר, בינוניים שבהם מגיעים עד עשר שורות, ויש מיוחדים שחורזים עד לאין שיעור. ובמה נבחן הברנדיזי? לא במספר שורותיו בלבד אלא בדיוק החרוז ובדיוק המשקל והדקדוק, ואם לא דייק באחד מהם, המסובים קוראים לעומתו בלעג: רַכֵּז! ועוד נבחן החרוז בהפתעה שבו, כלומר, שלא יוכלו המסובים לנחש את הסוגר עד שהוא אומרו, ובחריפות שבו, ובלמדנות שבו, ובקורטוב הבדיחוּת שיש בו, ומי שחרזוּ כנגדו חייב תכף להרים כוסו ולהשיב בברנדיזי למי שחרז לעומתו. מתוך הדברים נמציתם למדים שברנדיזי זה אין מכינים אותו מראש אלא בתוך הסעודה, ומשובח יותר מי שמכין את הברנדיזי תוך אמירת החרוז, ומכוון למי שבירך אותו במה שנתברך, ויש המשלבים בחרוזיהם מדברי רבותינו ומדברי הפייטנים הקדמונים, והכול להרבות השמחה."

סבתא שלי, סבתא שרינה, באה מדמשק, ובארוחות החגיגיות שסעדנו על שולחנה בטבריה ובבתיהם של אחֶיה בתל אביב, לימדו אותנו הילדים את המנהג הזה, שלא קראו לו אצלנו ברנדיזי אלא "אשתה את הכוס הזאת", וגם לא דקדקו בו כמו שמתאר סבּתוֹ; ובכל זאת הוא היה אחת מנקודות האור והשמחה בסעודות הארוכות והמשמימות והכבדות, ואני ומיכלי ואפרתי היינו מסתגרות בצחקוקים בחדר השני ומתכננות ורוקמות שירים ומלוות בתנועות ועושות חזרות, ואז מגיעות בתרועה לחדר הגדול ותובעות את תשומת לבם של המבוגרים. מזלגות היו מקישים על כוסות לאות שקט, ואנחנו היינו מנסות להפסיק להתפקע מצחוק ולומר את הברכה מתחילתה ועד סופה בלי להתבלבל. החרוז המנצח והפופולרי ביותר היה

אשתה את הכוס הזאת

ואני אהיה בלרינה

וזה לכבוד

סבתא שרינה!

(בין השאר משום שהוא התאים גם לדודה רג'ינה).

הופתעתי לגלות שהמנהג הזה היה קיים גם אצל אחרים. לא הכרתי בסביבתי הקרובה עוד "מזרחים" כמונו, בשכונת מגוריי הלבנה (למרות מוצאה האשכנזי של אימא, דווקא הסְפרדים, מצד אבא, עיצבו את תבנית נוף מולדתי), והייתי משוכנעת שזה משהו ייחודי שאין לו אח ורע. קצת כמו שירי השטות המחורזים שאנחנו ממציאים כיום בבית, ורק עכשיו אני עומדת על הקשר. ידידינו הטובים הגו את הרעיון; כטוב לבם בארוחת השבת שעל שולחננו, הם נוהגים להחמיא לשף הבית בדברי טעם עמוקים:

הוי גדעון זה כה טעים

גם בחוץ וגם בפנים!

וכל זה גם מסביר את חיבתי לחמשירים, ואת הערצתי למי שיודע לחרוז היטב, בהקפדה על משקל ועל מבנה ועל הפתעה ועל חריפות ועל למדנות ועל קורטוב בדיחוּת.

תגובות – בחרוזים. אם תרצו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בית חם ומשפחה, חרוזים. לאו דוווקא אדומים, פעם, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s