כולה מסז'

לא בעירום מלא, רק בתחתונים. יש בזה משהו מרגיע. היא מחכה בחוץ ומניחה לי לפשוט את החלוק ולעלות על המיטה. גם זה מרגיע אותי. המחשבה שאיאלץ להתפשט לנגד עיניה הייתה לי לא נעימה. המיטה חמה, כמעט מדי, אני נשכבת על הבטן ומתכסה, אבל לא עד הסוף. היא נכנסת. מיטיבה את השמיכה ומניחה עליי את ידיה. גם כשליוותה אותי לחדר, הניחה יד על גבי. כאילו זיהתה את החששות. פניי נתונות במתקן המיוחד שבקצה המיטה, נעימה לי האפלולית, אני עוצמת עיניים. מברכת על שהיא שקטה, שאני לא צריכה לנהל שיחת כלום. מפעם לפעם היא נושפת אוויר בקול, אבל היא כמעט נעלמת מהכרתי, אין לה ריח מיוחד, כבר איני זוכרת את פניה ואת קולה. אני לא עסוקה במה היא חושבת עליי. אני מתמסרת למגע, ותוך כדי מתחילה להבחין בפרטים. החום מתפשט בגופי, ההכרה ממוקדת באזור שבו פועלות ידיה, אבל רק חלקית; בגלל השקט והנועם אני מתחילה לנדוד. אני מבחינה שהמוזיקה החרישית, ממדף "מוזיקת עולם" כזה, אולי בפורטוגזית, אני לא מבינה וגם לא מכירה ולכן זה מרגיש לי כמו חוץ לארץ, ואני מניחה למוזיקה להתקיים סביבי בלי לעסוק בה יותר מדי, שלא כהרגלי. היא מטלטלת את כל גופי בעדינות, ידיה עליי מעבר לשמיכה, ואני שוב שואלת את עצמי אם ארגיש לא נוח כשתיגע בי ממש. כשזה מגיע זה נעים דווקא, ואני מחזקת את עצמי ונרגעת עוד. כמה חרדות, אורלי. כולה מסז'.

אני נזכרת איך ישבנו ארבעתנו סביב השולחן בקפה, בחוץ גשם. בפנים המוארות של כולם, ב"חברה הנעימה", כמו שאומרים אצלנו. השיחה התגלגלה לאילן המשפחתי שאנחנו בונות, אני ואחותי, באתר ההוא באינטרנט, ואני שואלת את אבא מה היה שם הדוד ההוא שאני לא זוכרת, והוא נענה ברצון, כצפוי, ומספר על זמנים אחרים ואנשים אחרים בארץ אחרת. יש לנו סניף במנצ'סטר, מתברר. ובדרום אמריקה גם. בסוריה קראו לדוֹד זאכּי, ובפנמה איזאק. איך פיזרו את הגוזלים בכל רחבי העולם, שלחו אותם מדמשק לקצות תבל, לנסות את מזלם. ואת מי מהבנים שלח הרב מהכּותבּ הביתה, כי ראה ש"אין עם מי לדבר", והביאו לו מורה פרטי שילמד אותו חשבון. ואצל מי יש משוגעים במשפחה. ובחוץ גשם.

היא שומטת את ידי הימנית אל מעבר למיטה ומתחילה לעסות אותה. כשהיא מגיעה לקצות האצבעות אני חושבת שהידיים שלנו משתלבות, וזה נעים לי נורא. מתי שהוא פתאום חודר קולה מבעד לערפל, אורלי, היא אומרת. שואלת אם אני בסדר. אני מופתעת שהיא זוכרת את שמי. אני עצמי בקושי זוכרת אותו, כל כך אני מרחפת. מנסה להיזכר בשמה. נענית לקצה החוט האינטואטיבי, נזכרת שהציגה את עצמה כשהזמינה אותי לבוא איתה לחדר. עדי.

צוללת שוב. איך שוטטנו ברחוב ביפו באמצע הלילה השבוע, כל כך שונה מכרגיל. אני בתחושת חטא (לא מוצדקת, אני מתגוננת מפני עצמי), מים גנובים, אבל השיחה הייתה נעימה כל כך, וההליכה מרעננת, והמראות טריים בעיניים, והעיר בשעות האלה, כבר שכחתי איך זה נראה. אפילו הרפורט לא קלקל. וגם במקרה הזה היו לי החרדות שלי, אני נזכרת, וגם אז התברר שהשד לא נורא. להפך. היה נעים ואמיתי.

בטח גם את הילדים שלי היו שולחים הביתה מהכּותבּ, אני נזכרת במחשבה המפחידה שעלתה בי כשאבא סיפר. יה, כבר כמה זמן לא חשבתי על הילדים שלי. מעניין אם הנערה תשמח אם אשלח אותה למסז' כזה. כמה נעים. היא ביד שמאל עכשיו, כורעת לרגלי המיטה, אני מרגישה בלי לראות. היא מעסה את הקרקפת שלי, ואני נהנית להרגיש את השיער הנקי שלי בין אצבעותיה. היא מבקשת ממני בלחישה להתהפך על הגב. כן, אורלי, אני זוכרת, אני אומרת לעצמי, מתחת לשמיכה אני חשופת שדיים, ויש כאן אישה שאני לא מכירה. בעצם לא אכפת לי שהיא תראה. מצדי שתיגע אפילו.

היא לא נוגעת ממש. אבל היא מתקרבת. לשמן יש עכשיו ריח אחר, לימוני ונעים. אני חושבת שוב שטוב שאפל פה, כי כך אני פחות מוטרדת מהפגמים שלי. האם מגיע לי גינוי עצמי שכזה על שלא טרחתי להוריד שערות מהרגליים? אני מושכת בכתפיי בדמיון. שיקפצו לי. אני נזכרת בקישוטים התלויים מעל שולחן הקבלה, צלליות עשויות מחוט ברזל מעוקם, של נשים. שמוטות שדיים. טמפונים ותחתוניות בשירותים. החלוק דווקא עלה עליי, ואף נסגר בנוחות, ומאחור כתוב עליו בקטן "אין כמוני". תרגישי נוח, אני אומרת לעצמי. תרפי. לא צריך פה להרשים אף אחד. תיהני, מותק.

לצד הנירוטיות יש לי דווקא הרבה מחשבות חיוביות, אני מציינת לעצמי. איך היה נעים אמש, לארח את כולם, למשל. וכמה גדעון היה מסור ומקסים. כיף שהחזרה הייתה אצלי. כשירדתי להוציא את שרה'לה שמעתי את השירה מחדר המדרגות, והתמלאתי שמחה. ואיזה יופי שהילד התחיל לקרוא לפני השינה, בעצמו, לבדו, אחרי שאנחנו קוראים יחד. השתלמו השעות הארוכות שהשקעתי בזה. וצדק דניאל פנק.

יה, זה בטח תכף ייגמר. חבל. אני לא מעִזה להפנות ראש אל השעון. שקט בחדר. עדי קוראת בשמי ברכּוּת. היא מציעה לי לנוח עוד דקה שתיים, ובינתיים יוצאת להביא לי כוס מים. אני מתרגלת לרעיון שצריך להיפרד מהחמימות הזאת. כשאני מתרוממת ללבוש שוב את החלוק, עיני קולטת פיסת ירך חשופה שלי. דווקא נראה לי בסדר.

היא מחכה לי בחוץ. שוב אני רואה את פניה. אנחנו מחליפות כמה מילים. אני מחייכת ומודה לה בחום. נראה שזה משמח אותה באמת. שוב היא מניחה יד על שכמי. היא מאחלת לי סוף שבוע נעים (אני שמחה שלא אמרה קסום), ומציעה לי לנוח. אני בטוחה  שהיא הרגישה שאני מצטיינת כאובייקט למסז'. כשאני מספרת לאחותי, אחותי הקטנה והיחידה והיקרה, היא צוחקת: אפילו במסז' את צריכה חיזוקים, אחותי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים, לא מתחייבת, מי אני מה אני, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s