חדר חושך

מה אומר לך הקול הבא, שאלתי את אחי השבוע, אבל אתה צריך לדמיין את זה בחושך:

עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש…

הוא פרץ בצחוק: מה, גם את היית שם?

גם אני הייתי שם. בחדר האמבטיה. אבא שלי עסק בצילום, להנאתו, כשהיינו ילדים, והיינו עוזרים לו, בעיקר בדִגמוּן, אבל לפעמים, בערבי שבת, גם בפיתוח התמונות. את האמבטיה כיסה לוח עץ גדול ועליו שלוש "אמבטיות" עם נוזלים, והתפקיד שלי היה להעביר את התמונות מקערה לקערה (אחת פיתוח, השנייה קביעה, לא זוכרת מה השלישית. אולי לשטוף בין לבין). והכול היה נעשה כמובן בחושך, מה שמקנה לזיכרון הזה עוצמה חזקה במיוחד. אבא שלי יש לו רי"ש מזרחית יפה כזאת, והוא היה סופר בלחש, עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש, כדי למדוד איזה תהליך במכונה, לא זוכרת איזה. הייתי קטנה, נו. זה משתחזר לי בחיוניות מדהימה, הקול שלו, עם הרי"ש המתגלגלת והשי"ן השורקת, בשקט ובחושך, עם המתח באוויר, עד שמתגלה התמונה מבעד לנוזל.

ובשבת בבוקר היו פרושות על השולחן במטבח, על דפי עיתון, התמונות המפותחות, שחור-לבן, מגולגלות בקצוות.

סיפרתי לו שנזכרנו בזה, לאבא, והוא צחק ואמר, פככך (טוב, לא פככך, אבל משהו ברוח זאת) – איך עבדתי קשה אז. היום אני אומר לפיקאסה, I Feel Lucky, וסוגר עניין. בינואר ימלאו לו 80.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אוהבת לצלם, מי אני מה אני, פעם, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s