ערב. הילד מוסתר כולו מאחורי קלסר צבעוני המאגד גיליונות "עיניים" ישנים, של אחיו ואחותו, מלפני עשר שנים ויותר. "יו, איך ציירו את פַּנְד אחרת בהתחלה!" נשמע קולו, עמום. האיש קם מהמחשב ומצטרף אלינו. כל שש המנורות במטבח תוקנו השבוע ושוב השולחן מואר. זה המקום שהכי כיף לשבת בו בבית. הוא לוקח לעצמו צלחת מרק, והם מתווכחים קצת כמה שקדי מרק חוּקי לשים בצלחת אחת. אנחנו מחליפים כמה מילים שקטות, רומזים זה לזה בסנטר, בהרמת גבה, אל הילד שראשו נעלם שוב מאחורי הכרך העבה. הכלבה מתיישבת הכי קרוב שהיא יכולה לצלחת המרק ומקווה לנס. ועל הכול – שקט. שקט מבורך.
הטלוויזיה כבויה.
אותה גיברת בהקלדה עיוורת 
פינגבאק: גלגולו של ניגון, או: All By Myself | אותה גיברת בהקלדה עיוורת