פסיכוסוצוּמי (או: פסיכו-סוסוּמי)

זהו, עברה ההופעה – ואִתה חלפו כל החוליים והרגישויות. הגרון שלי נקי מליחה, הגוף לא כואב, העייפות פגה, כולי רעננות ועזוז. ואין לי מה לומר להגנתי. אני ניצבת בושה ונכלמת אל מול האמת המרה: אני פסיכוסומטית. כבר שנים. כל פעם מחדש – בעיקר בחורף, נכון – אני מצטננת ומיד מאבדת את הקול, וזה תמיד לפני הופעה. נכון, יש גם עניין הסבירות, יש לא מעט הופעות, אז סביר שהצטננות תיפול גם על הופעה. אבל זה קורה יותר מדי. שבוע לפני הופעה אני קמה בבוקר ומרגישה שמשהו צובט אותי בגרון, ואז מתחילה החרדה – זה יתפתח? זה אחד מאלה, או שעוד כמה שעות אשכח מזה? יספיק קצת תה עם דבש, או שצריך לשדרג לטיפות הפלא מהומגליל, ה-WD40 של הגרון, לא זוכרת איך קוראים לזה עכשיו? לרוץ כבר עכשיו לרופא הזמרים, לאינהלציות, או לרופאת המשפחה, לאנטיביוטיקה? או להתעלם ולקוות שיעבור?

פעם החלטתי שנמאס לי והלכתי בעצת חברה-רופאה לרופא הומאופת. הוא ריאיין אותי עמוקות – זה תמיד מאוד נעים לי, אני אוהבת לספר על עצמי למישהו מתעניין – איזה שעה לפחות, ותהה יחד אתי למה "הגוף שלי מכשיל אותי" בדיוק במקומות שאני אמורה לשאוב מהם נחת. אחר כך הודיע לי שהיסוד המרכזי שלי הוא ארסניק (הוא בטח לא היחיד שחושב שאני מלאה רעל), ורקח לי איזו מרקחת שתסתור את זה, או תשלים את זה, לא זוכרת. 6 טיפות ביום, הוא אמר. וזה יסתדר, את תראי. מתי לבוא שוב, דוקטור, שאלתי. את כבר תדעי, אמר לי, בנימה של האורקל מדלפי. ובהערת אגב אמר לי שכדי שהתרופה תפעל אני צריכה להימנע מקפה, מסוכר, מקמח לבן, ממנטה ומעוד דברים, שאין לי ספק שאילו הייתי מסוגלת להימנע מהם, כבר לא היה אכפת לי להצטרד, ממילא הייתי טהורה וזכה כל כך.

זה הצליח דווקא. כל הקיץ לא הצטננתי אפילו פעם אחת. בא החורף – והכול התחיל מחדש. הארסניק שלי עמיד במיוחד, מן הסתם. ארסניק ערס.

אבל בשנים האחרונות אני משתדלת להפעיל קומבינציה של תרופות קונבנציונליות ואוטוסוגסטיה (פינת העברית: הַשָּׁאָה עצמית. לא תגידו לא ידענו) ולהיאבק בזה. וכך היה אתמול, באמת: הפסקתי מיד עם מוצרי חלב (שמגבירים את הליחה), התחלתי מיד עם סינוּפֶד (שמייבש), שתיתי בלי הפסקה תה חם, שאפתי מהמשאף הסגול שלי להנאתי, נחתי בצהריים, עליתי לבמה עם תרמוֹס תה וקיוויתי לטוב. והפעם, אני גאה לדווח, כמעט 100 אחוזי הצלחה. שרתי. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם – היו לי גם קונצרטים שהיו תזמורת בצורת. חוויה איומה.

היה ערב מוצלח. באמת היה מרגש ומרומם. הבוקר, אחרי הכול, קמתי, כחכחתי בגרוני וראיתי שהכול חזר לתקנו. ככה?! כבר לא מצוננת? כבר לא צרודה? לא מאמינה לך יותר, מִתחַלָּה שכמותך. לכי תבקשי תשומת לב ממישהו אחר.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מוזיקה, מי אני מה אני, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s