אין פה פיציקאטו

…ופתאום אני שמה לב שהלסת התחתונה שלי שמוטה, ושעיניי צמודות אל הדמות המתנועעת שמולי, שלא להחמיץ דבר, וששכחתי בכלל את הזמן והמקום והסיטואציה ואת האנשים סביבי, ואני פשוט מרותקת. אל התנועות, אל הכוח, אל הנחישות ואל הדבקות במטרה. האיש הזה יודע איפה היעד, יודע את הדרך, יודע מה המחיר, יודע את נפש ההולכים אחריו, איפה הם עלולים לאבד את הצפון, מתי רגליהם עלולות לכשול ואיפה רוחם צפויה ליפול, והוא מכין אותם למעקשים ומאמן אותם לעקוף את המהמורות ומזהיר מפני הפיתולים החדים, ולא מרשה שיסיטו אותו מדרכו, גם לא שיציעו לו דרכים אחרות, וכלל אינו טורח להסתיר: מוזיקה זה לא דמוקרטיה. אני אנווט, אני אוביל, אני אגרום לכם להישמע גוף אחד, אני אנגן עליכם, אִתי אתם תנגנו יותר טוב מבלעדיי. אין פה פיציקאטו, הסי בקר צריך להיות יותר גבוה, את הצליל הזה לנגן בבקשה יותר רחוק מהגשר, שם תשאירו את היד מתוחה למטה, קוסטיה, תתרגם לו! אנה, את מובילה אותי, אל תובילי אותי, תצטרפי אליי. אני רוצה שלא תתקפי את הלה הגבוה, תתרפקי עליו.

…ופתאום מתחשק לי לקבוע אצלו תור, אצל האיש החזק והבטוח הזה, לבוא אליו ולשפוך על שולחנו את כל הבלגנים שלי, ולהניח לו להשליט בהם סדר, ולהבטיח שלא אתנגד לו, לא אתעקש להוביל, אדרבה, קח אותי ביד, משוך אותי אחריך, שכנע אותי בצדקת הדרך, קשור את עיניי, השתק אותי, נגן בי, קח אותי, קח אותי- – –

נקישת הקשת על עמוד התווים מנערת אותי משׂרעפיי. הצלילים נפסקו. כבר תשע בלילה.

שמיניית ווקאל וסימפונט רעננה יבצעו ביום שני בערב יצירה משגעת, מיסה ג'אז של סטיבן דוברוגוש. מומלץ בחום (שלא לומר בלהט).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים, מוזיקה, מי אני מה אני, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s