במקום שיר ערש

פָּנֶיה בחלון המכונית, ורדרדה, עגלולית, מחייכת, קצת נבוכה (היו שם עוד אנשים. ואולי מעוד סיבות?). דקה קצרה אִתה, ושוב בלעדיה.

גבו מבצבץ מבין הסדינים הסתורים, עקבות הסערה בחדר. בסוף קיבל את המתנה שחיכה לה, אבל מהשיחה שלא נענתה על הצג שלי אני מבינה שזה לא הלך בקלות. דיסק "המוזיקה המרגיעה" עדיין מנגן ללא הפרעה. כלוב הארנבות מסריח, צריך להחליף את הנסורת.

הדלת סגורה. חושך מעבר לזכוכית החלבית. הגדול ישן. אצלו תמיד הכול קל יותר. האומנם?

שרה'לה לא יודעת את נפשה מרוב אושר לקראתי. מפגרת. די לנבוח, שתקי כבר, תעירי את כולם. צעדים מנומנמים מאחוריי. נעלתי, אני אומרת. לילה טוב, מותק.

עכשיו כל השאר באים להיות אתי. שלא אהיה לבד. האנשים שדיברתי אתם היום במייל ובצ'אט ובטלפון ופנים אל פנים ונפש אל נפש. הגברים, הנשים. הסידורים שסידרתי, הרישומים שרשמתי ביומן. הצחוק שצחקתי. ההברקה ההיא. הטרמפיסטים, והדקות המעיקות עד שנשבר הקרח. הלב ששקע פתאום, באופן לא מפתיע. ההתגייסות. הרגע המוצלח, כשהצלילים עטפו אותי כמו באמבט ריחני וחם.

תכף אלך להוריד את האיפור. לכבות את כל המכשירים והאורות, ולהישאר רק עם הנורות המהבהבות בראש. לדבר על לִבן שיִכבּוּ, בעדינות, לא בכוח. אחת אחת. לא להיבהל. להרפות. לישון.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בית חם ומשפחה, הרהורים, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s