חלומות שמורים

ממרחק של שנים זה כבר לא מעורר תחושה חמוצה כל כך.

אז, כשהייתי סטודנטית באקדמיה בירושלים, ושרתי בשביל הכיף והכמה גרושים בפיאנו-באר בקצה רחוב דוד המלך, הרגשתי יום אחד שאני לא יכולה יותר, אני חייבת לעשות מעשה. הדרך היחידה שיכולתי לחשוב עליה כדי לקדם את ענייניי – קרי, לפרוץ אל שוק המוזיקה הישראלית כזמרת – הייתה ליצור קשר עם מתי כספי. אליל נעוריי. לא ייתכן, אמרתי לעצמי, שאם המוזיקה שלו נוגעת בי כל כך, הוא לא יבחין בכישרון שלי וייקח אותי תחת כנפיו. מה, זה לא קרה בהיסטוריה? זה לא ככה בכל הסיפורים והסרטים? קצת אומץ, זה כל מה שצריך. העזה.

היה לי אז גם ידיד נפש אחד, סטודנט בבצלאל, שישב אתי על השטיח בדירה בירושלים ועודד אותי מאוד לעשות את זה. אני לא נוטרת לו על זה.

גם למתי כספי לא, אגב. למען הסר ספק. הוא גר אז בשכונה שבה גרו הוריי, ידעתי בדיוק איפה, כמובן. ביום שישי נסעתי לתל אביב. זה היה בדרך מהאוטובוס הביתה. עליתי לשם, לקומה האחרונה בבית הדירות ההוא, בלב הולם, והקשתי על הדלת. דורין שאלה מעבר לדלת מי זה, עניתי שהיא לא מכירה אותי, אבל אני מבקשת שתפתח. היא פתחה. עשיתי וי על המשימה הראשונה. את רואה, אמרתי לעצמי, העזה. אומץ. זה כל מה שנחוץ. יופי, המשיכי כך.

נכנסתי לסלון שלהם. הוא לא היה בבית. היא ניסתה להאכיל את התינוקת גרבר. התינוקת ישבה בסלקל מול הטלוויזיה. דורין אמרה שהיא מבינה אותי. שגם לה לפעמים מתחשק להופיע בסלון של איזה במאי. ושמַתי תכף יבוא. פטפטנו על התינוקת והגרבר והטלוויזיה, והחלומות.

והוא בא. הפתעה, היא אמרה לו, כשסקר אותי במבט חסר הבעה אופייני. אורלי רוצה שתשמע אותה.

הוא אמר, דורין, תביאי עט ונייר. היא נחפזה למלא את ההוראה, והוא אמר לי, תכתבי מספר, והכתיב לי מספר טלפון. ביום ראשון, אמר, תתקשרי למשרד, ותדברי אִתם.

וזהו. דווקא התקשרתי. לא ידעתי מה לומר. אולי אמרו לי תשלחי קלטת. אולי שלחתי. עשיתי וי על האומץ וההעזה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים, מוזיקה, מי אני מה אני, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על חלומות שמורים

  1. yaelshach הגיב:

    מכמיר-לב.
    דווקא דורין לוקחת בענק פה, בסיפור שלך. ומתי כספי פתאום נראה באמת אטום רגשית, יותר מכפי שדורין אי פעם ניסתה להציג אותו בתקשורת, כשהחלה מלחמת העולם בין השניים. ואת? כל הכבוד לך. עשית נפלא. ואגב, אף פעם לא מאוחר. תמשיכי לשיר.

  2. תודה, יעל. "תמשיכי לשיר" – זה בדיוק מה שאומר צביקה הדר למתמודדי כוכב נולד מיד לאחר ההדחה 🙂 אבל כן, אני בעדי בסיפור הזה. כאילו, אני את שלי עשיתי. כמו שהייתי מסוגלת אז.

    ואני שרה, בלב ובקול, כבר הרבה שנים. רק את עניין החלומות אני מוציאה לפעמים ממגירת ה"אבוד" ומעבירה למגירת ה"אולי בכל זאת", וחוזרת וגונזת, וחוזר חלילה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s