חטאים שבין האדם למקום החניה

סלח לי, אבי, כי חטאתי.

טוב, זה באמת היה למעלה מכוחי. הערב סוף סוף הלכתי למכון. היה איזה אירוע באולם האירועים הצמוד, והחניון, שממילא הוא לא ענק, היה עמוס לגמרי. בכל מעבר חנו כמה מכוניות וחיכו שמישהו יפַנה. עשיתי סיבוב וחצי, והתחלתי להתעצבן.

ואז זיהו עיניי במרחק צללית דקה ותמירה, הולכת לה, מהורהרת, מכיוון המכון לכיווני. לא היה אפשר לטעות בזה – צרור מפתחות היטלטל מכף ידה. יש אלוהים, אמרתי בלבי, הוא אוהב אותך, והוא רוצה שתלכי למכון.

אלא שכמעט מיד זיהיתי שאחת המכוניות המשוטטות, הקרובה ביותר לפתח המכון, התבייתה גם היא על המתעמלת שלי, והתחילה לנסוע לאחור, בעקבותיה, באטיות אך בנחישות. גם בזה לא היה אפשר לטעות.

אז טעיתי. סוֹסוּמִי. הייתי קרובה אליה יותר ממנו. הבחורה הלכה והתקדמה לעברי, וממש לידי פנתה למכוניתה. הנהג השני אולי סימן משהו בידיו, היה חושך, לא ממש ראיתי. לא נרשמו צפצופים. היא התניעה וביקשה לצאת ממקום החניה, והוא נאלץ לסגת קדימה כדי לאפשר לה לצאת.

אֲמתכם לא היססה לרגע. לא פרייארית אני. כשלי עושים את זה אני מקבלת את הדין בלי להרהר אחריו, אמרתי לעצמי. ככה זה. פה זה ג'ונגל. כל הקרוב זוכה. נסעתי בעקבותיה, ממש על המקום שבו הוא עמד קודם, ונכנסתי לחניה, טוסיק לאחור. כשהרמתי את עיניי, עם משיכת בלם היד, הוא היה שם מולי. לא הורדו חלונות. הוא אותת משהו בידו, מין תנועת "מה?" של רוגז מתון. אמרתי לו, בחסות החלונות הסגורים, "מה, זה רשום על שמך בטאבו?" ושמרתי על ארשת קרירה, כאילו אני משוכנעת בצדקתי. הוא ויתר ונסע משם. לא נרשמו צפצופים.

אילו לפחות צפצף, המניאק. ידעתי שהכי טוב להישאר בבית, מול המחשב.

17 בספטמבר 2007

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מי אני מה אני, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s