קשיַי בהתמודדות עם ביקורת

אמש, בשתיים בלילה, גמרתי את "Extremely Loud & Incredibly Close" של ג'ונתן ספרן פויר ("קרוב להפליא ורועש להחריד"). קראתי את הספר הזה בשקיקה, בתחושה של חוויה חד-פעמית, בהתפעמות, לעתים בגרון חנוק; לא מתאים לומר שלא יכולתי להניח אותו מהיד, כמו שמקובל לתאר ספרים סוחפים, כי הרבה פעמים נאלצתי להניח אותו הצדה בתחושה שהוא רב מהכיל; אבל ברגע הפנאי הבא חזרתי אליו בכמיהה, בשמחה על החוויה המתוקה שמצפה לי. לכל הסובבים אותי דיווחתי על ההתרגשות הזאת (איכשהו, למרות שהתרגום כבר ברשימת רבי המכר מיולי, נדמה לי, איש מהם עוד לא קרא אותו), וכבר נדברתי עם שתי חברות, כל אחת לחוד, שהיא מקבלת אותו ממני ליום ההולדת הקרוב. וכאמור, אמש גמרתי אותו, בבכי, ומיד התחלתי מחדש.

היום רציתי לחלוק את החוויה עם קוראים אחרים ולשמוע מה אמרו המבקרים, אצתי לגוגל, ו… אופס: לצד ביקורות נלהבות ונרגשות מצאתי גם כחכוחי גרון, ואף עיקומי אף ושפתיים מפורשים. איך לא הבחנת, הם אומרים, פויר פשוט מתיישב בנוחות על בלוטת הדמעות ולוחץ! הוא לא מפתח את דמויות המשנה! הוא ממחזר רעיונות מספרו הראשון! הוא מקפיד לשמר את החלום הנאיווי והילדותי של האמריקאים (ולא פלא שהוא מביא את הסיפור מנקודת מבטו של ילד)! הוא נשבה בקסמי הפעלולים הלשוניים והגרפיים והם משתלטים על הספר! ויש אפילו מי שחשוד מאוד בעיניו שהנושאים בספרו מזכירים מאוד את הנושאים בספרה רב-המכר של אשתו!

וואו. לבי צונח בקרבי. מה? איך לא ראית את כל זה, אני שואלת את עצמי בתוכחה. איך נפלת בפח שטמנו לך כאחת הנערות? ככה הוּלכת שולל? איפה חוש הביקורת שלך? כלום את לא מבינה. לא התפתחת כקוראת עצמאית וביקורתית. נשארת ילדה. פתי מאמין לכל דבר. בושה.

אני טיפוס נוח להתרשם, ומבוכתי הלכה וגדלה. רגע, אולי דווקא כן חשתי במשהו, אני שומעת קול בתוכי. כשהיה לי עצוב, אולי בעצם זאת הייתה מניפולציה. הרי מי לא יבכה כשמספרים לו על ילד שאביו נהרג באסון התאומים. גם כן חוכמה. הה. ובאמת, הרי בעצמי אמרתי למי שהיה מוכן לשמוע שהספר הזה מזכיר מאוד את "תולדות האהבה" של ניקול קראוס, האישה דנן (רק שאמרתי את זה בשמחה, כמחמאה, במין התפעלות מכך ששניהם מדברים בקול דומה כל כך, עסוקים בנושאים קרובים). טוב, אמנם במאמר שקראתי ספרן פויר טוען שהם הכירו כשלכל אחד מהם כבר הייתה טיוטה שלמה של הספרים האלה, ובכל זאת. ובאמת, דמויות המשנה נשארו מעורפלות קצת… ואולי כל משחקי הטיפוגרפיה, וסימני העריכה האדומים בטקסט, והתצלומים, שראיתי בהם אמצעי אמנותי מעשיר מאוד – אולי הם באמת טריקים זולים? חבל, אני מסכמת לי, חבל שלא הקשבתי יותר לקול הביקורתי הזה שלי. הייתי חוסכת לי את ההתפדחות, ולוּ בעיני עצמי.

מפגרת אחת, גובר סוף סוף קול ההיגיון. שכחת שנהנית? שכחת שהתרגשת? שכחת שהיית עסוקה בספר הזה, הפכת והפכת בו בראש, סיפרת עליו למי שהיה מוכן להקשיב? שכחת את קריאות ההתפעלות, בקול, את הצחוקים, את הדמעות, את ההתייפחות אמש, שהעירה אותך משרעפי הקריאה, כשפתאום הקול חדר להכרה? את התחושה שנוגעים לך בלב? שכחת את כל השעות שהקדשת מרצונך החופשי לִקריאה שהייתה לך חוויה מיוחדת במינה?

את באמת פתיה. אין לך אופי, את. כל אחד יכול להשפיע עלייך. תתביישי!


14 בספטמבר 2007

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הארות ותובנות. לפעמים אופטימיות, הרהורים, מי אני מה אני, ספרים, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s