חוט הלב

מכס נורדאו מספר ב"חוט הלב" (מתוך "סיפורים למכסה") על מלכה חשוכת ילדים, שהפיה הטובה מסדרת לה תינוקת, חסידה והכול, ובגלל שזה "היריון יקר", היא מחברת בין הלבבות של האם והבת בחוט זהב דקיק וחזק, שאי אפשר לראות בעין בלתי, הוא חוט הלב. והחוט הזה, למרבה הנוחות, הולך ומתארך עם הזמן, ומאפשר למלכה להמשיך להחזיק במשרתה הרמה במשרה מלאה, בעוד התינוקת זוחלת במסדרונות הארמון, ואחר כך מתרוצצת על שפת הים עם האומנת. כשהילדה עוברת את תחום הביטחון, האם מרגישה משיכה בלב, והולכת בעקבות המשיכה עד שהיא מוצאת אותה. זה מאוד נוח – ככה היא הצילה אותה מידי שודדי הים שחטפו אותה ללב ים, ועוד נסים ונפלאות. הילדה גדֵלה והחוט הולך ומתארך, עד שבבוא היום אורכו מאפשר לבת להימלט עם בחיר לבה על הסוס הלבן – עד קצה גבול הממלכה של אמהּ.

זהו, יותר מזה היא לא מרשה, המלכה: כשהיא מרגישה את המשיכה החזקה בלב, היא קופצת מיד על סוסה הנאמן ודולקת אחרי הזוג הסורר. סוף הסיפור לא ממש פוליטיקלי קורקט – הילדה מתחרטת ונופלת על צווארי אמה, והאם סולחת ומחזירה את הילדה עם אהובה יחד אל הממלכה, מחתנת אותם וממליכה אותם במקומה, ואם לא מתו, הרי הם חיים באושר ועושר עד היום הזה. אה, אבל הם מתו, אני נזכרת, והאם והבת נקברו זו לצד זו, חוט הלב מתוח ביניהן לנצח נצחים.

הילדה שלי ביקשה שאסמוך עליה. היא מתרחקת, נעלמת, חורגת מגבולות הממלכה. תופסת מרחק. על האביר על הסוס שלה כבר דליתי מגוגל כל מה שיכולתי למצוא, כמו כל מלכה תאבת שליטה. אני מנסה לאלף את עצמי to cut her some slack, באופן מילולי כמעט. אבל המשיכה בלב חזקה, מטרידה, כואבת. והחיים זה לא סיפור אגדה, אם לא שמעתם.

5 בספטמבר 2007