הֶמונד, שאפְל ופנאן

צלילי ההֶמוֹנד שבקעו מהבמה הגדולה בנמל אילת חצו את חומת המכוּלות במקצב שַׁאפְל מקפיץ. האצנו צעדינו לעבר המתוק-המתוק הזה, אבל משהו הטה את תשומת לבנו:

אישה גדולה, שחומה, רקדה לעצמה מחוץ למתחם, פניה אל קיר המכולות, לא רחוק מאחד הפתחים. לבושהּ – חצאית בירוק עַז וחולצת פוליאסטר זולה למראה בהדפס פייזלי – ושערה השחור בתסרוקת של רקדנית פלמנקו, העלו בי את המחשבה שאולי היא חלק מהמופע, ממתינה לתורה לעלות לבמה; אבל משהו בלהט נראה לא מתאים לפירוש הזה. היא התנועעה לה, מציבה לפניה רגל אחרי רגל, בהונות ואחר עקבים, ומגביהה ושומטת לסירוגין את הכתפיים בתנועה נגדית אינטנסיבית, כמו-סקסית, שקועה לגמרי בעצמה, לא נותנת את דעתה כלל לחבורת הצעירים שישבה במרחק כמה צעדים והבליעה גיחוכים. משהו מִסמר אותי אליה, אל מה שיוצא דופן בה. ניסיתי לפענח את התמונה. היא הייתה לבדה, היא הייתה מבוגרת (מבוגרת ממני, אני מזכירה לעצמי. גם אני כבר לא ילדה), היא לא נראתה שייכת לקהל חובבי הג'אז והאווירה שהסתובב לו בעצלתיים בנמל, כוס בירה או בקבוק מים מינרליים ביד, בתחושה של חופש, של פנאן ושל הכרה בחשיבות עצמו (בכל זאת, ג'אז). היא הייתה מחוץ לגדר כעמדת קבע, לא כאילו עוד רגע תיכנס, בלי חיבור לאנשים אחרים, בלי מחויבות לכללי ההתנהגות המקובלים, מתמכרת לכיף שלה, והמשיכה להניע את אגנה הרחב מצד לצד, כמעט כמו מתפללת לפני חומת המכולות הגדולה. הבהילה אותי הנחרצות שבה תייגתי אותה, כשהתגבשו לי הנתונים לכלל הכרה: אה. מ ש ו ג ע ת . נעניתי לזירוזי האיש, הנחתי לה ונכנסנו פנימה.

התמונה הזאת נדחקה הצדה מיד ונשכחה, ואת מקומה תפסו הצלילים הכובשים של המופע הזה ושל אלה שלאחריו, שלא לדבר על אווירת החופש והפנאן. למופע האחרון של הפסטיבל נכנסנו חבורה, ובלי משים התחלנו אנחנו הבנות לנוע יחד לפי הקצב, והתקדמנו אל הכיסאות שלנו בצעדי ריקוד. כטוב לבנו במוזיקה, מישהי יזמה אפילו את תנועת ההיפ-הופ הזאת, הקוּלית, כשהראש צולל הצדה בפתאומיות ומושך אחריו את כל הגוף. כמה אנשים שישבו בשורות האחרונות, הים בגבם, חייכו אלינו. נורא כיף, הפסטיבל. החום לא העיק, רוח נשבה וייבשה את הזיעה, המוזיקה חדרה לעצמות. לא שבענו מזה, לא הרגשנו את העייפות, ובתום ההופעה האחרונה עברנו לריביירה, לג'אם סשן, להמשיך את החגיגה. בארבע וחצי בבוקר נכנענו וקמנו לפרוש. כשיצאנו משם, הלומי חום ומוזיקה, ראינו פתאום את הגברת בירוק, סל בידה, פוסעת לבדה לפנינו, מתרחקת גם היא מהצלילים. נעצתי עיניים בגבה, לנסות לדלות עוד פרטים, לקבל עוד רמז, אבל כעבור רגע היא פנתה ימינה בעיקול, לבדה, ואנחנו צעדנו בכיוון הנגדי, למכונית.

31 באוגוסט 2007

דרג את התוכן:

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים, מוזיקה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s