אז איפה פה השוקו והלחמנייה, אני שואלת

אם יש משהו שנטבע בי בשנות לימודיי בבית הספר, זה ההתניה לחופש הגדול. כל שנה מחדש אני נוכחת שיש לי ציפיות מיולי-אוגוסט, כאילו מחכה לי שם הפרס על עשרה חודשים של עבודה קשה. פלא שאני מתאכזבת, גם אחרי כמה ימים בצפון, קייאקים והכול, גם כשמתוכננים כמה ימים בדרום, כולל פסטיבל (אולי, אם יסתייע עניין הבייביסיטר)? נראה לי לא טבעי, שאני ממשיכה לעבוד כאילו כלום. ומה עם לרדת לדשא בבגד ים, להתרחץ בממטרות? ומה עם לשכב במכנסיים קצרים על הרצפה הקרירה בחדר שתריסיו מוגפים מאימת החום, אוזן על האריח המנומר, ולבהות (ובשקט – בלי רעש של טלוויזיה ברקע, בלי ריצודי מחשב, מי חשב על מזגן)? ואיפה האפים האדומים-המתקלפים, הכתפיים הצרובות משעות של התבשלות בשיא השמש, ריח שמן השיזוף (ללא שום מסננים), הנמנום אחר הצהריים על מזרן ים קשור לעץ, מתערסל עם הגלים? וקולות המבוגרים המשוחחים בחושך בקול נמוך מחוץ לאוהל, רק צחוק סורר מבליח מדי פעם ומהוסה מיד (נשמע שהם מתענגים מאוד על הזמן שלהם בלעדי הילדים, שנשלחו סוף סוף לישון בפנים)?

הייתי חוזרת לשם עכשיו. אפילו במחיר החוברות לחופש. רק לטעום שוב את הקרטיב האדום ההוא, על שני מקלות, שאפשר להפריד לשניים.

19 באוגוסט 2007

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים, מי אני מה אני, פעם, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s