מיניאטורת חופש

אני מחורדנת על הכיסא נוח, זה שלא נשבר, מול הכנרת הפרושה לפניי כחולה כחלום, חוגגת את ההיעדר – היעדר המחויבויות, היעדר הבלגנים, היעדר צלצולי הטלפון, היעדר הצפיפות בחוף, היעדר ה"אמ-צצצ-אמ-צצצ" מרמקולים שאיתרע מזלנו להימצא בִּטווחם. שקט, רחש הגלים, השמש המלטפת, כל קלישאה תבוא פה טוב. בזווית העין מתנועעים להם איש וילד, אקסטרה-לארג' לצד סמול, כמעט צלָלִיתִיִים מבעד לשמורותיי העצומות למחצה באור הזוהֵר. הם בנויים דומה, מוצקים ורחבי גו. אפילו הצמיג הקטן מעל המותן דומה אצל שניהם. האיש מקפיץ אבן על פני המים החלקים כמראָה. מצליח לו. הילד משפריץ הערצה. האיש רוכן אליו, אבן בידו, ומחווה את התנועה – מין תנועה כזאת של הזרוע בצירוף פרק כף היד, מאלה שמקוטלגות אצלי מראש כ"עַזבי, זה לא בשבילך" – בהילוך אטי, ומלוֶוה אותה בהסברים עזי-מבע, מחוץ לטווח השמיעה שלי. אני מרחיבה קצת את הרווח בין העפעפיים ומזדקפת כדי להיטיב לראות: הילד מתכופף ומרים אבן, נדרך, מניף את הזרוע לאחור ושולח את האבן על פני המים. אני לא מצליחה לראות מה נהיה, כי האיש מזדקף מיד בזרועות פרושות של ניצחון ומסתיר לי, אבל החיוך שהוא משגר אליי אומר הכול.

15 באוגוסט 2007

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בית חם ומשפחה, הרהורים, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s