על "אהבה" (Amour)

"את רואה, תראי". ככה הייתה אומרת המורה האהובה שלי לפסנתר באקדמיה ומדגימה לי איך צריך לנגן. המוזיקה עלתה מנגינתה על כל הדקויות והעושר והיופי והקסם, אף על פי שניגנה בשתיים-שלוש אצבעות בלבד: שתי הידיים שלה היו מעוותות תמידית, נפוחות ונוקשות, בגלל מחלת פרקים שקטעה קריירה מפוארת. היא הייתה אישה קטנה עם פנים שמזכירות ציפור, שערה שיבה, ואת הסלון האפלולי בדירה היפה שלה בירושלים מילאו שני פסנתרי כנף גדולים ושחורים שניצבו זה מול זה, קימור מתאים לקיעור, כמו שתי חתיכות פאזל. חמש שנים למדתי אצלה, מתחילת הלימודים באקדמיה ועד כחודשיים לפני רסיטל הסיום שלי. לשיעור הראשון הגעתי באיחור (זה הֶרגל אצלי, מתברר) וחטפתי ממנה מקלחת קרה וחסרת רחמים. זה כמובן לא קרה שוב; ודווקא נוצר בינינו קשר טוב וחם, שגבולותיו ברורים לגמרי. המוקד היה המוזיקה, כמעט שום דבר אישי לא נאמר בשיעורים, אבל מעט מעט ליקטתי פרטים על הקריירה, על המחלה, על ההתמודדות, ועל הבעל השותק שהיה חולף לפעמים בין החדרים. התרשמתי שהם זוג טוב; בעתות חסד היא הייתה מגלה לי שהוא אמר מילה טובה על הנגינה שלי, בתור המחמאה הכי גדולה שהיא יכולה לתת. אז גם נתקלתי לראשונה בחיי ברעיון של זוג נשוי שישן בחדרים נפרדים, ואת זה היא דווקא הסבירה לי. ככה נוח יותר לשניהם, אמרה בקצרה. לקראת סוף השנה האחרונה באקדמיה היא נפרדה ממני בשיחת טלפון, אמרה שהיא חולה מאוד ולא תוכל ללמד אותי יותר, וסיימה במילים "כל טוּב". הייתי המומה. אני זוכרת שהנחתי את השפופרת והרגשתי שזה מוזר, שהיא אומרת לי שלום, שלא אראה אותה יותר לעולם, שהיא עוזבת אותי, שאני צריכה להסתדר לבד. בדחף רגעי, שהרגשתי שיש בו חוסר טקט אבל לא יכולתי להתגבר עליו, עוד הספקתי לבקש ממנה המלצה על מורה אחר, והיא ענתה לי, אבל נשמע שהראש שלה ממש לא פנוי לדברים כאלה. כל טוב.

היא הייתה צרפתייה. הקִרבה התֵמטית תרמה להתרגשות שלי מהסרט אהבה (Amour) של מיכאל האנקה, אני משערת, אבל גם מי שלא למד פסנתר אצל מורה צרפתייה זקנה יתאהב בזוג הזקנים השקטים האלה, האוהבים. זה סרט עצוב, מדכדך, משום שהוא מתאר הידרדרות ושקיעה של הגוף והשכל, ומן הסתם יזכיר רגעים קשים לכל מי שראה אדם יקר עובר את התהליך הזה. יש בו קטעים שאתה מרגיש שאתה רוצה לעצור את הרכבת ולרדת. אבל כשנגמר מיד רציתי לחזור ולצפות בו, משום שהוא גם מרומם נפש באיכויות שלו (הוא יפהפה חזותית, והשחקנים נפלאים, הבימוי המאופק אפקטיבי ביותר), ומספק לנו הצצה אל העולם שבני הזוג האלה בנו להם בדירתם הפריזאית הנאה, ואל הקשר הקרוב שרקמו במשך עשרות שנים, קשר שאין בו מקום לאחרים, אפילו לא לבִתם. אינטימיות כזאת, שגורמת לך להרגיש כאילו אתה מעבר לדלת של זוג שעושה אהבה.

בסופו של דבר היה רסיטל טוב מאוד אבל לא נפלא, קניתי שני זרי פרחים, אחד נתתי למורה המחליפה, את האחר נופפתי בידי והקדשתי אותו לזכרה של המורה שלי, אבל זה היה על רקע מחיאות כפיים, ובקול חלש במיוחד, הייתי נבוכה ולא ידעתי מה לעשות עם זה. סיום חמצמץ.

כשמדובר במוזיקאים, מתאים עוד יותר לומר "שירת חייו באמצע נפסקה". כשאנחנו מגיעים ליעד וצריך לצאת מהאוטו, אני מבקשת מגדעון שלא יכבה מיד את הרדיו אלא ינמיך בהדרגה את המוזיקה שאנחנו שומעים ויעשה פייד אאוט, כי כואב לי בגוף לקטוע אותה בחדות, באמצע. כשאני לבדי אני נשארת לפעמים באוטו עד שהמוזיקה נגמרת. בסרט יש (פעמיים לפחות, למיטב זיכרוני) קטע כזה, של מוזיקה שנקטעת בחדות, והשקט שמשתרר אחר כך הוא בלתי נסבל. מוטב להיזכר בחסד של היום-יום הזוגי, כניסה משותפת הביתה, או יציאה משותפת לרחוב: תני לי את המעיל שלך, קח את המעיל, אנחנו יוצאים.

חוט הלב / מקס נורדאו

בארמון עתיק שעל שפת הים נתגוררה פעם מלכה צעירה ויפה, שהייתה עשירה ותקיפה מכל מלכה אחרת אשר על פני הימים והארצות. אניות גדולות היו לה, שהביאו לה מארבע כנפות הארץ אוצרות ומטמונים מכל המינים. וערים ומצודות היו לה. במִטבעות שלה טבעו מטבעות זהב ממכרותיה, בתנוריה הסיקו עצים מיערותיה, בטחנותיה טחנו קמח מן החיטים אשר בשדותיה; האריגים אשר למלבושיה עשויים היו משי מתולעי המשי שלה ונטוו מצמר כבשיה, ואם ביקשה להתבדר קצת לעתים היו לה גם שוטים למדי בארצה, שיכלה למלא פיה צחוק עליהם. ורק אחת חסרה הייתה לאושרה – ילדים, או לפחות ילד אחד. כי נשואה הייתה מאז כמה שנים, אבל לצאצא לא זכתה לצערה עד עתה.

            כאשר חלפה ועברה שנה אחר שנה ולא חוננה בפרי-בטן אבד לה למלכה היפה כל משושה ורוחה נתעכרה עליה מיום ליום. כל עושרה לא הביא תענוג ללבה; באוצרות, שהביאו לה אניותיה מן הארצות הרחוקות, לא התבוננה עוד כלל; על השוטים בחצרה לא מילאה עוד פיה צחוק, ואם עשו את השטויות וההעוויות המצחיקות ביותר; סגרה עצמה חדר בחדר בתוך אחד ממגדליה ושיחקה שם בבובותיה מימי ילדותה, שפשטה ולבשה בגדיהן, רחצה אותן ופטפטה אתן, נענעה אותן בזרועותיה ושרה להן שירי ערש; או שפקדה להביא לה תינוקות קטנטנים בעודם בחיתוליהם, שנהגה בהם כבַבובות וכיסתה אותם בנשיקות ובדמעות קודם ששלחה אותם בחזרה אל אימותיהם.

            אמהּ של המלכה לא הייתה עוד בחיים, אבל מינקתה, אישה חכמה וטובה, הייתה עמה. ואותה שאלה יום אחד ואמרה: "אמרי-נא לי, אימא, כלום אין החסידה באה לעולם לארצי?"

            "לא, היא באה, מלכתי היפה," ענתה המינקת, "ובכל יום ובכל לילה היא באה."

            "אבל מדוע אין היא סרה אל ארמוני?"

            "זאת איני יודעת, מלכתי היקרה, ואם זקנה אני ובאה בימים."

            "וכלום אין את חושבת, שאוכל לצוות לצודה בשעה שתעבור במעופה על פני הארמון למעלה?"

            המינקת נענעה ראשה בספק, ואחר אמרה: "אני לא אייעץ עצה כזאת. אם מבהילים את החסידה – כך שמעתי אומרים – היא מפילה את התינוק מחרטומה לארץ, כל עצמותיו נשברות והוא מת, ואז לא יהיה לך מאומה וגם לאם, שמחכה לו, לא יהיה מאומה."

            לדברים האלה לא היה מענה בפי המלכה. אבל הרעיון לא עזבהּ לצוד תינוק מפי החסידה, אם לא תביאוֹ לה בעצמה. פקדה על ציידיה לצאת בכל לילה ולילה מזוינים במלכודות ובפחים ולארוב על הגגות ועל המגדלים, לטפס על ההרים ואל צמרות האילנות ולחטוף אחת החסידות, הנושאות תינוקות בפיהן, בשעה שתעבור על פניהם במרחק של אמה אחת. ועם זה חזרה ושיננה להם, שלא להחריד אותו עוף במעופו, לא לפגוע בו חלילה, ולהשגיח בייחוד, שהתינוק שבפיו לא יינזק.

            הציידים שמעו בקול המלכה, שמרו פקודתה ויצאו מדי לילה בלילה אל מארבם בראשי הצמרות ובפסגות ההרים, במרומי המגדלים ועל פני הגגות; ראו לאור הירח והכוכבים חסידות למכביר ותינוקות בחיתוליהם נשואים בחרטומן, אלא שלא התקרבו אליהן למדי, לא יכלו לצודן בחֶרמיהם והיו אנוסים על-כורחם לעזוב את מקומם ואת תפקידם הנעלה ולחזור בידיים ריקות. המלכה לא הייתה מרוצה מהם מכול וכול בשל חוסר זריזותם, אבל גם החסידות כעסו עליהם, ואם גם לא יכלו לעשות להן כל רע. הלכו והגישו תלונותיהן לפני פיית הילדים, ואמרו שאין נותנים להן בממלכתה של המלכה היפה לטוס לדרכן באין הפרעה; מפחידים אותן בצעקות פתאום ובהטלת פחים וחרמים, ועד למידה כזאת שהתינוקות, שנמסרו להן, מסתכנים ליפול ארצה. וגם התינוקות עצמם נבהלים מן ההתקפות הזֵדוניוֹת הללו, פותחים בבכיות ובצעקות, בשעה שעליהם לעצום פיותיהם          הקטנים בקור הלילה, שלא יחלו חלילה באיזו מחלה מן המחלות.

            פיית הילדים שמעה את טענותיהן של החסידות, שליחותיה עושות רצונה, בקימוט גבות עיניה וגמרה בדעתה לצאת ולחקור בעצמה את הדבר. עם שקיעת החמה נלוותה אל החסידות, שיצאו לדרכן, וכאשר הגיעו אל מעֵבר לגבול ממלכתה של המלכה היפה הבחינה וראתה מיד על פני הרי היערות הראשונים ובתוך צמרות העצים הגבוהים מספר רב של ציידים, שארבו לחסידות מזוינים בפחים. כנשר טסה במהירות אל אחד הציידים, אחזה בשתי ידיה בכתפיו והתנפלה עליו בשוועה גדולה: "בן-אדם! מדוע אתה מדריך מנוחתן של חסידותיי?"

            הצייד נבהל כל-כך, שהיה נופל באין-ספק מן העץ שישב עליו, אלמלא החזיקה בו פיית הילדים. רק הפח נפל מידו לארץ, וענה בקול רועד: "משום שכך פקדו עליי!"

            ועל שאר שאלותיה קיבלה פיית הילדים את ההסבר שהציידים עושים הכול בפקודת המלכה, ואם הם חוזרים בבוקר, לאחר לילה של מארב ללא תוצאות, אל הארמון וחסידה אין בידם ותינוק אין בידם, גוערת בהם המלכה ונוזפת בהם ללא-רחם.

            פיית הילדים פקדה על הצייד לנטוש תכף ומיד את מקום מארבו, לחזור הביתה ולהודיע לשאר כל חבריו, שאם חייהם יקרים להם ייתנו מנוחה מעתה והלאה לחסידותיה. והוא עשה כמצוותה ולמחרת הבוקר הופיעה בארמון המלכות, במקום הציידים שציפו לבואם, פיית הילדים. נכנסה אל חדרה של המלכה היפה והצעירה ואמרה בלא להקדים שלום כלל, במבט נוקשה ובקול חמור: "איך מְלאך לבך לצוות על ציידיך לצוד את החסידות נושאות התינוקות בשעת מעופן?"

            המלכה תלתה עיניה בתמיהה גדולה באישה המתוּמרת והזרה שבשמלתה התכולה עם עיניה הקורנות ושערותיה המלבינות, שכיפת תחרים לבנה וקטנה כיסתה עליהן, והשיבה בגאון ובגאווה: "כנראה אין את יודעת עם מי את לוקחת דברים. שאם לא כן, לא היית מעזה" –

            "שטויות!" שיסעה אותה פיית הילדים בדיבורה וללא-ריתוי: "התרברבות זו אינה כאן במקומה! היטב יודעת אני שאַת מלכת הממלכה הזאת, אבל לגבי דידי אין כל ערך לְמלכה. על שכמי נתונה הקדושה שבכל הכהונות. אני הנושאת באחריות לעתידו של המין האנושי. בידי המפתח לדורות הבאים. פיית הילדים אני, השולחת את החסידות אל האימהות, ואין אני מרשה" –

            אבל פיית הילדים לא יכלה להמשיך בדיבורה, כי אך נודע לה למלכה מי היא הניצבת לפניה, מיד נשתכחה ממנה כל הגאווה, כרעה ונפלה לרגלי הפיה, כרכה ידיה מסביב לברכיה והתחננה ואמרה: "פיה טובה ויקרה, האצילי לי ברכה תינוק אחד!"

            הפיה התבוננה בה רגע אחד תפושת הרהורים, אחר הרימה אותה ברוך מעל הארץ והשיבה לה בקול אחר, עדין יותר ורך: "לא, מלכתי היקרה, אין אני יכולה למלא משאלתך."

            "אבל למה אין את יכולה, פיה יקרה?" קראה המלכה ואמרה. "ועל שום מה אין אני מחוננת באושר זה, שזוכות בו הדלות שבנתינותיי?"

            "הילדים אינם נותנים אושר בלבד, אלא גם צער, מלכתי החביבה!"

            "בחפץ לב רוצה אני לקחת בחשבוני את הצער הזה, פיה יקרה!"

            "אין את יודעת מה את מבקשת להטיל על עצמך, מלכתי הטובה והקטנה. הילדים נֶחלים על נקלה ולעתים קרובות, ואז שומרת אמם על ערשם באימת מוות לילות צער ארוכים. ויש ולעתים קרובות גוֹוע תינוק בגילו הרך ומת, והאם לא תדע עוד מאז ועד עולם כל שמחה בנפשה. ואם גידלו את הילד באושר והגיע לשנותיו, הוא עוזב את אמו בימי זקנתה לבדה ודבק באשתו."

            "כל זה אינו מייראני, פיה טובה! תני-נא לי תינוק אחד! בכל לב אני מְפַלּלת אלייך! אני אטפל בו כשיהיה חולה; אני לא אחיה אחריו אם ימות; אני אשמח באושרו, אם יישא לו אישה. אך תני-נא לי תינוק אחד, פיה טובה ויקרה!"

            הפיה הרהרה מעט. "המתיני-נא ואראה," אמרה לאחר מכן, "אם אוכל לעשות משהו בשבילך." נתקרבה היטב אל המלכה, הביטה בה במבט בוטה ומלמלה: "כן, כן, קטנה זו יש לה חוט הלב, שלא מצאתיו לעתים קרובות בלב מְלכוֹת."

            "מה זה חוט הלב?" שאלה המלכה בסקרנות גדולה ובחרדה כל שהיא.

            "כלום לא ראית אותו מימייך?" השיבה לה פיית הילדים.

            "לא," אמרה המלכה, "איני יודעת למה את מתכוונת."

            אז שלחה הפיה ידה ואחזה בדבר-מה, שהעמידתו לעיני המלכה, והמלכה ראתה ברוב תימהונה חוט ארוך, שהיה עדין ודק כל-כך כקורי העכביש הדקים וטווּי זהב. פשטה ידה ואחזה בו באון ופתאום חשה מעין כאב בלבה ושוועה קלה פרצה מפיה. אז הכירה וידעה, שהחוט הזה מלבה צמח ויצא, ושאלה את הפיה, אם זמן רב היה הוא בה.

            "מתמיד היה הוא בך," ענתה הפיה, "אבל לא שמת לבך אליו ולא הבחנת בו משום כך. והנה אשלח לך תינוק, שגם לו יהיה חוט הלבָב. אותו תקשרי בשלך, ואז לא יוכל שום איש ושום דבר להפריד ביניכם."

            מרוב אושר התחילה המלכה לבכות. אבל עוד לא היה הסיפק בידה להביע לה תודתה, והפיה נתעופפה מבעד לחלון וריחפה כעננה כחולה בתוך חלל האוויר ולמרחקים. המלכה קראה למינקתה וסיפרה לה ברוב עליזות, שהחסידה עתידה להופיע אצלה. ובארמון רבתה מיד התכונה: ארבעים תופרות מהירות ישבו על המלאכה ותפרו את הלבנים לתינוק; שנים-עשר צורפי זהב התקינו מזהב וכסף ואבנים טובות את העריסה; מן ההרים הביאו מינקת צעירה ופורחת, וכאשר הכול גמור היה ומוכן המתינו ברוב ציפייה לאשר עתיד להתחולל הלאה ולבוא.

            אבל לא היה מן הצורך להמתין הרבה. בלילה שלאחר בוא המינקת אל הארמון נשמע קול רשרוש על חלון המגדל. מיד נחפזו לשם ופתחו, ובאותו רגע הטילה חסידה גדולה תינוקת קטנה לתוך זרועותיה הפשוטות של המינקת, הגביהה עוף ונתרחקה מן המקום. המינקת רצה עם התינוקת אל חדר השינה של המלכה, שמשכתה אל לבה בקריאת צהלה וכיסתה אותה בנשיקות הרבה.

            ילדה קטנה ויפהפייה היתה זאת, לבנה וּורודה, עם אברי גוף מעוגלים, שערות זהב בהירות ועיניים תכולות. המלכה חיפשה וראתה מיד: כן, מתוך לבה הקט צמח לה חוט עדין להפליא, דומה לזהב, והוא רך ודק כל-כך, שנראה כעשוי להיקרע על ידי הבל פה בלבד. אבל לא, חזק היה עד מאוד עד שהמלכה לא יכלה לנתק מעליו את קצהו העדין לא בכוח ידיה ולא במספריים. נטלה וקשרה אותו בהיעלם, שלא תראינה בה הנשים הניצבות עליה, אל חוט לבה וחשה מיד היאך הולך וזורם מאותו הלבב הקט אל לבה שלה חמימות רכה, שמילאה אותה עונג אין-קץ.

            מאותה שעה ואילך הייתה המלכה הצעירה תמיד יחד עם ילדתה הקטנה, שקראה לה בשם הִילדה. תחילה היו שני חוטי הלב הקשורים קצרים כל-כך, שהאם לא יכלה להתרחק מן התינוקת כמרחק אמה אחת. הִילדה הייתה מוכרחת להיות עם המלכה בכל אשר הלכה. ואם המינקת, שנשאה אותה בזרועותיה, לא נחפזה למדי מאחוריה, סחב ומשך החוט בכאב רב כל-כך בלבה, שפרצה בצעקה ודממה במקומה. אבל ככל שהלכה הילדה וגדלה, הלך גם חוט הלב ונתמתח. וכאשר התחילה ללכת ולרוץ, נתארך עד כדי כך שיכלה להתרוצץ ולזחול על פני כל האולמים של הארמון בלי לגרום כאב למלכה; ובמלאת לה שנתיים ימים הגיע החוט מן חדר המלכה ועד לקצהו הקיצוני של גן הארמון, והִילדה יכלה להתרוצץ אז כחפצה בין הפרחים והעצים ועל גבי הדשא בלי להפריע לאמה; ומשהגיעה לגיל חמש, הרשה לה אורך חוט הלב להפליג במרכבה רתומה לסוסים אבירים עד למרחק שלוש שעות, בלי שלב האם ולב הילדה חשו בכאב המתיחה. אבל את גבול המרחק הזה לא עברה הִילדה, כי כאשר נתמתח כך חוט הלב, כאב לה לבה הקט ונכספה ונתגעגעה לחזור אל האם.

            והִילדה הלכה וגדלה עליזה; חוט הלב הלך ונמתח; האם והבת היו לאחת ועם זה כבלתי תלויות האחת בחברתה – והנה קרה המקרה יום אחד והמלכה ישבה בחדר המגדל אשר לה בשעה שהִילדה טיילה עם המינקת על שפת הים. ופתאום חשה המלכה כאב בלבה כאשר לא חשה כמותו זמן רב מאוד. פרצה בצעקה ונחפזה אל המעקה לראות מה נעשה בילדתה, כי ממקומה זה יכלה להשקיף על פני גן הארמון והים. מיד הבחינה וראתה את המינקת, שנחפזה ורצה הנה והלום על שפת הים, פורכת ידיה ומשוועה, ועל הים ספינה מפליגה, שנתרחקה בכל מלוא מפרשיה. המלכה הכירה לפי מבנה הספינה, שאין זו אלא אניית שודדי ים. ואכן שודדי ים באו, חטפו וגזלו את הנסיכה הִילדה ונהגוּה שבוית חרב אל ארצם הרחוקה.

המלכה הזעיקה ברוב ייאושה את האדמירלים, הקברניטים והספנים וכל יורדי הים. וכאשר באו בהולים ומבוהלים מאימה פקדה עליהם להפליג תכף ומיד בצי מלחמתה החזק בים. ואם אמנם ההכנות המהירות לא גזלו זמן הרבה, הנה בשעה שהאניות הרימו עוגן לא נראה עוד כל סימן משודדי הים. המלכה ירדה גם היא באותה אנייה. עמדה ליד תופש ההגה, וכיוון שחשה היטב וברור, ובצער ובייסורים, מאין לבה נצבט ונמשך, יכלה לתת להם את הכיוון המדויק, שבו צריכה האנייה להפליג.

            אניית המלחמה של המלכה גדולה הייתה, חזקה ומהירה מספינת השודדים ולאחר מרוצה של שתי שעות נראתה הספינה שדלקו אחריה. המלכה עוררה וזירזה את המלחים למתוח את כל המפרשים; האנייה פילסה לה דרך ברעש בין הגלים; המרחק בין שתי האניות נעשה קטן מרגע לרגע; המשיכה שבלב המלכה רפתה, ועד מהרה נתקרבה עד לספינת השודדים, במידה כזאת, שיכלה לראות את הִילדה, שישבה על הסיפון בוכייה ושני שודדים שומרים עליה.

            "היכנעו!" פקדה המלכה על הקברניט לקרוא אל השודדים מבעד לרמקול, "היכנעו ונטה לכם חסד!"

            אבל שודדי הים אך מילאו פיהם צחוק בלעג והפליגו הלאה ובמהירות ככל שיכלו, כדי להימלט מפני רודפיהם. אבל מרגע לרגע הלכו הם והתקרבו אליהם עד שניתן לחשב מראש מתי ישיגום ויגיעו עדיהם. וכאשר היה עוד מרחק של כמה כבלי אורך בין אניית המלחמה לספינת השודדים, אחזו בה בנסיכה הִילדה והטילוה אל הים. הפמליה של המלכה פרצה בשוועה גדולה, ורק המלכה עמדה שקטה באשר עמדה. על יד מעקה האנייה עמדה ובזרועותיה ובידיה עשתה תנועות, כאילו הייתה מושכת ומעלה אליה כך משהו בלתי נראה. אנשי הצוות חשבו, שאין זאת אלא שמעשי כשפים היא עושה, שכן לא ראו מה היא מושכת אליה. משכה במהירות ובאון בחוט הלב והנסיכה הילדה נמשכה אחריה, וכעבור עוד רגע קט צפה לצד האנייה והמלחים יכלו לראותה. והם צדוה מן המים והטילוה לתוך זרועות אמה. הרדיפה אחרי השודדים נמשכה עתה ביתר עוז; וכעבור זמן-מה הגיעו עד לספינתם וטיבעוה על כל אשר בה, ומאז לא העזו עוד שודדי הים לבוא אל ימה של המלכה ולא התנפלו על ארצה ומלכתה לעולם.

     

            כאשר חזרה המלכה עם הבת הניצולה אל הארמון, פקדה לערוך משתה גדול לאדמירלים ולמלחים ולחיילים. אבל הנסיכה הילדה חלתה מרוב הפחד וההתרגשות והנפילה לתוך המים הקרים והסואנים, והייתה אנוסה לעלות על משכבה בחולייה. אמה ישבה כל הימים על ידה וטיפלה בה. בלילה הייתה נרדמת מרוב עייפות – ואז בא המוות מתגנב לאטו וחודר לתוך הבית ומבקש לקחת את הילדה, כבר שילח לפניו את זרועותיו-גרמיו אל-עומת הִילדה הקטנה לתפוס בה, ופתאום ראה את חוט הלב, הנמתח ממנה אל אמה, שבאורו הקלוש של מנורת הלילה נראה כזהב נוצץ ועמום. נבהל, שלח ידו אל החוט ואמר לקרוע אותו לשניים. אבל החוט עמד בפני כוחו הנורא, והמוות ברוב מאמצו לא השיג אלא זו בלבד, שהאם והבת הקיצו יחדיו וראוהו ניצב לפניהן. הנסיכה הילדה הסתירה ראשה מתחת לשמיכה, אבל המלכה שלחה ידה ואחזה בשרביט הזהב הכבד אשר לה, שעמד בפינת החדר, הלמה בכל כוחות נפשה במוות וצעקה ואמרה: "כְּלַךְ-לְךָ מזה, השטן; כלך-לך!" המוות נצטווה לקחת רק את הילדה ולא את המלכה. אבל הואיל ולא יכול לקחת את האחת בלעדי השנייה, אנוס היה להסתלק ולצאת ריקם. נמלט ממכותיה של המלכה, שכמעט שיברה כל גרמיו המקשקשים, ונתעלם בתוך הלילה.        

           הילדה החלימה וגדלה ונתפתחה עד היותה לנערה גדולה ויפהפייה, ומינקתה של המלכה אמרה, שהגיעה השעה להשיאה לאיש. אבל המלכה לא שתה לבה לדבריה ואמרה לה בנזיפה כל שהיא: "עוד חזון למועד! עוד יש פנאי!" אלא שקרה המקרה, שנסיך צעיר מאחת הארצות השכנות בא לביקור לחצר המלכות וראה את הילדה ונסתנוור כמעט למראה יופייה ואמר: "הנסיכה היפהפייה הזאת תהיה לי לאישה; היא, או לא כל אחרת בעולם!" והוא מצא חן גם בעיני הילדה וכאשר שאל אותה, אם היא חפצה להושיט לו יד של אושר, נענתה ואמרה: "כן". ושניהם ניגשו אל המלכה וביקשו ממנה את הסכמתה לברית הכרותה ביניהם, אבל המלכה אמרה: "לא, לא יוכל להיות כדבר הזה!"

"על שום מה?" שאלה הילדה ופרצה בבכי.

האם חיבקתה בין זרועותיה, נשקה לה ברוך ואמרה לה בלשון עדינה: "אל-נא תשאלי על שום מה; האמיני נא לי, שאין זה יכול להיות. הישארי בשקט עמי. בשום מקום בעולם לא תהיי מאושרת כאשר תהיי בחיק אמך."

אבל הילדה דברי האם לא נתקבלו על לבה, וכאשר פצר בה הנסיך לברוח אתו אל ארצו ולהינשא לו שם, נענתה לו, עלתה ורכבה על סוסו עם בוא הלילה ודהרה אתו מן הארמון והלאה. שעות אחדות רכבו כך דוהרים, ולא עלה על לבה כל הרהור של חרטה על המעשה שעשתה להמרוֹת פי אמה. אבל רק עד למידת האורך של חוט הלב; כי ארוך עד לאין סוף לא היה הוא. ולעת חצות הלילה, כאשר הגיעו כמעט עד לקצה גבול ממלכתה של אמה, נתמתח עד שלא יכלו למתוח אותו עוד. הילדה חשה במשיכה חזקה בלבה וכאבים חזקים גרמו לה ייסורים קשים. אבל אהבתה לנסיך הייתה חזקה כל-כך, שהבליגה על מכאוביה ונתנה לו שיהא ממשיך לרכוב, ואף על פי שעם כל פסיעה ופסיעה של הסוס הלך סבלה וגדל וגדל.

וגם המלכה בארמונה חשה במשיכתו של חוט הלב וידעה שאין זאת אלא שבתה ברחה ממנה, ובחשכת הלילה קמה נחפזת לדלוק אחריה, כי לא יכלה נשוא את הכאב שבלבה. והיא דהרה כדהור הצייד הפרא; והיא דהרה כדהור הסופה; והיא דהרה כברק – ועם עלות השחר הגיעה עד לזוג הנמלט, שלא יכלו לדהור כמותה משום שהסוס אנוס היה לשאת שניים על גבו. "עמוד! עמוד!" קראה המלכה, וכאשר הגיעה ועמדה רכֻבָּה על יד רכֻבָּה לעומת שני הפליטים אמרה בטרוניה גדולה: "הילדה, איככה יכולת לקום ולעזוב את אמך? אמך לא הייתה יכולה לעולם לעזוב אותך."

"כך מנהגו של עולם!" השיב הנסיך, "ואנו מובטח היה לנו, שתסלחי לנו, המלכה!"

הילדה ירדה מעל הסוס, הסתירה ראשה בחיק אמה ואמרה בלחישה: "הלב כאב לי עד-מאוד ובכוח גדול נמשכתי בחזרה אלייך. אבל מן הנסיך לא אוכל ללכת."

המלכה חיבקתה אל לבה וענתה ברוך: "אנו שתינו אין אנו יכולות להיפרד. הרי לא תרצי, שאעזוב ממלכתי ואלך אחרייך למרחקים. שובו שניכם! את תינשאי לנסיך ולאחר מותי יהיה הוא מלך על ממלכתי!"

אז חיבקו יחדיו הנסיך והנסיכה הילדה איש רעותו ברוב אושר וצהלה; נשקו לה למלכה הטובה בידה, וכולם יחדיו חזרו אל מאשר באו, ובעוברם בדרך נצטופפו עליהם האוכלוסים של אותה מלכות, בירכום וקראו אחריהם הידד, וכאשר היו שוב בארמון המלכה התחילה פרשת החגיגות לאנשי החצר ולאנשי השרת ולנתינים, שנמשכו שלושה שבועות תמימים. ואחר חגגו הנסיך והנסיכה הילדה את חתונתם, וכאשר עמדה הנסיכה בהינומת הכלה שלה על יד האלמימר, נפלה על צוואר אמה ולחשה לה על אוזנה: "ואף על פי שיהיה לי בעל מעתה, לא אעזוב אותך לעולם, לעולם."

ולעולם לא עזבה את המלכה, שאהבה אותה תמיד כאשר אֲהֵבַתָּה בהיותה עוד ילדה קטנה בזרועותיה. וחוט הלב דק היה ועדין כל-כך, שמלבד המלכה לא יכול איש לראותו; והוא היה ארוך כל-כך, שהנסיכה הילדה לא חשה בו כלל בהיותה בארצה ובממלכתה. וגם כשיצאה חוצה לארץ נסעה אמה אתה, והחוט לא היה משום כך מושך בה וסוחב לעולם.

ועברו השנים והמלכה הלכה ונזדקנה, ולבסוף הזקינה כל-כך שחייה היו עליה למשא. אז קראה למוות, שגירשַתּוּ פעם בעצם ידיה, ואמרה לו בשעה שנכנס והתייצב לפניה חרד במעט: "עתה רשאי אתה לקחתני מזה. נכונה אני!"

"אבל חוט הלב?" הקשה המוות. "לקרוע אותו איני יכול, ולקחת את הנסיכה לא פקדו עליי!"

אז עלה על לבה של המלכה עייפת החיים הרעיון לפנות שוב אל פיית הילדים, שעמדה לימינה באהבה וברחמים לפני שנים רבות-רבות. עם שקיעת החמה עלתה אל המגדל אשר לארמונה וכאשר התחילו החסידות נושאות התינוקות להתעופף למעלה, הזעיקה אחת מהנה אליה ובִקשַתָּהּ למסור מיד לפיית הילדים, שהמלכה מבקשת לשוחח אתה.

החסידה עשתה שליחותה בחזירתה למקומה, ולמחרת היום הופיעה פיית הילדים ונתייצבה לפני המלכה. כל שינוי לא חל בה בפיה. כמקודם הייתה היא הגבירה המתוּמרת עם עיניה הנוצצות ועם שערותיה המלבינות בשמלתה התכולה ובכיפתה הלבנה על ראשה האציל. ואילו המלכה לא הייתה עוד האישה הצעירה והיפה כאשר הייתה לפנים, אלא סבתא מקומטת וישישה עם עיניים עששות ועם שערות לבנות כשלג. רגע אחד התבוננה בה הפיה בהשתתפות של צער, אחר ליטפה לה על ראשה הסב ועל לחייה הקמוטות ושאלה רכּוֹת: "מה מבקשת את ממני, בתי היקרה?"

"פיה נאמנה!" התחננה המלכה בקול חלש, "חוט הלב החזיק מעמד כראוי, אבל הנה הגיעה השעה להתירו. את לבדך יודעת לעשות זאת. אנא, התיריהו נא והמוות יוכל אז להביאני למנוחות, כי עייפה אני."

"בתי," ענתה הפיה, "את חוט הלב אין כוח שיוכל להתירו, לא אני ולא המוות. אבל אל-נא תוסיפי דאגה על כך. לכי בלב שקט למנוחתך ובטחי בי. כל רעה לא תאונה מזה לבתך."

"אני שמה ביטחוני בך," אמרה המלכה ונשקה לב לפיה הטובה בידה. והפיה אצלה לה נשיקה על מצחה, נענעה ראשה ונתעלמה מעיניה.

בחצות הלילה הופיע שנית המוות ואמר בקיצור: "הכול בסדר. את יכולה לבוא אתי!" ולמחרת הבוקר מצאו את המלכה מתה במיטתה. הנסיכה הילדה, שנעשתה עתה מלכה, נתאבלה עד-מאוד, אבל נתנחמה מעט-מעט, כאשר יתנחמו תמיד הבנים במות עליהם הוריהם. אבל מעתה והלאה לא נתנה לבה לעולם לעזוב את ארץ מלכותה. כי כשהגיעה עד הגבול, התחיל לבה כואב בכאב מוזר ונמשכה בחזרה אל קבר השיש של אמה, שבקרַתּוּ בכל יום ויום. וכאשר הגיעה גם היא לזקנה ולשיבה ומתה לבסוף, הניחוה באותו קבר על יד אמה; וחוט הזהב, חוט הלב, שאין עין האדם רואה אותו, נמתח לעולם ולנצח נצחים מלב האם המתה אל לב הבת המתה.

====

ובקריאה חוזרת, בפעם המי יודע כמה, די ברור לי למה הסיפור הזה מדבר אליי כל כך.
הקלדתי מתוך הספר הבלוי מילדותי. איונת, תודה, אני זוכרת הכול.
הופיע לראשונה בבלוג שלי בקישורים שבתוך הפוסט "חוט הלב".
עכשיו התברר לי שיש גם תרגום אחר, נראה לי מוקדם יותר, של דוד פרישמן בפרויקט בן יהודה. אני כמובן קשורה חזק לתרגום הזה.

*כנראה בתרגום דב קמחי, 1955. אין לי הכריכה והדף הראשון בספר. לצערי לא יודעת גם מי הצייר.

---

 

 

לשיר באמבטיה

לשיעור הצרפתית הראשון באמבטיה, ביום שישי בצהריים, הגעתי באיחור של כחצי שעה. חשבתי, אם אני כבר נוסעת לדרום העיר, למה שלא אקפוץ גם לסדר את הסידור ההוא שאין לי מתי לסדר, ואז לא מצאתי חניה, והיה שם תור ארוך, ואיש אחד טען שדפקתי לו את האוטו, ושוב לא מצאתי חניה, וכרגיל איחרתי. לוגיקה דפוקה מהסוג שהראש שלי מייצר כדי למתֵן התרגשויות, או להסיח את הדעת מהן.

           בסוף הגעתי ונשמתי עמוק ונכנסתי, ואריאל, המורה, הכניס אותי מיד לעניינים. פעם ראשונה שאנחנו נפגשים, לא הכרתי אף אחד – והוא דיבר אליי בצרפתית. ורצה שאענה בצרפתית. צרפתית למדתי קצת בחטיבת הביניים, בשיעורים של מדאם קסטוריאנו, אבל לא בכל השיעורים הייתי, ולא כל כך הכנתי שיעורים, בעוונותיי. בקיצור, לא יודעת צרפתית. מבינה מילה פה מילה שם, בייחוד את אלה שדומות לאנגלית. בכל זאת גייסתי כמה מילים ועניתי בגמגום לשאלון שהוא הציג לי, מי אני, מה אני עושה. במקרה זה דווקא עזר שלא הכרתי אף אחד. שיעור ניסיון, אולי לא אראה אותם יותר בחיים, מה אכפת לי. במרכז השולחן הגדול שהתלמידים ישבו סביבו עמדה תמונה של נינה סימון, וכשסיפרתי שאני שרה, התבקשתי מיד להתפעל ממנה. התחבטתי איך לתאר את רגשותיי. בחיפושיי הנואשים אחר מילים צצו לי מילים באנגלית, וגם שמעתי את עצמי אומרת אותן, למרבה הבושה. מישהי שישבה לידי תרמה לי את המילה שחיפשתי לשווא באזור במוח שזכרתי שפעם היו בו כמה מילים בצרפתית ועכשיו היה ריק, שומם, מהדהד מרוב נביבות,  מפחיד כמו סמטה חשוכה בלילה. זֶ'ה דֵטֶסְט נינה סימון, אמרתי לו, והוא הזדעזע. בצרפתית שוטפת. וככה התחילו יחסינו, ברגל שמאל ובחיוך.

            דוֹנְק, מאז זרמו הרבה מים באמבטיה, והמגירות בארון הצרפתית שבמוחי התמלאו עד להתפקע במילים ובסיפורים ובצבעים ובשירים ובקולות ובצחוק. יום שישי בצהריים היה ליום חג, ואני התחלתי לאמן את שרירי הפה והלחיים כדי להגות את המילים כמיטב יכולתי (התנועות המורכבות בצרפתית מחייבות את הדובר לשרבב את השפתיים קדימה כל הזמן. טרֵה שִׁיק), לחזור בשקדנות על החומר, לתרגל פה ושם עם חבריי חובבי הצרפתית (סַלוּ, נומיק, סָה וָה, רפי) ואפילו להכין שיעורים.

            מה זה חשוב בכלל, שיעור צרפתית, אולי אתם אומרים. ועוד בימים טרופים אלה. הרי יש עניינים הרבה יותר בוערים. קשה לפרוט את החוויה לפרוטות, אבל התשובה שלי היא ששיעורי הצרפתית באמבטיה הם חוויה תרבותית עמוקה. שאר רוח, אנושיות, אסתטיקה, טוב טעם, עדינות, רגישות, הומור, פשטות, י ו פ י  – זו התשובה שלי לגסות, לטמטום, לרוע, לאטימות, לעוול, לכיעור ולעילגות שעומדים עלינו לכלותנו. אריאל – מורה מקסים וכריזמטי מאין כמוהו, גם סטטיסטיקה הייתי מוכנה ללמוד אצלו – שותל בסבלנות את השפה במוחנו ומצמיד לכל מילה אסוציאציות של סיפורים ושירים וחפצים, שמעגנות אותן היטב בתאים האפורים. בכיתה, שמגע ידו המעודן של אריאל ניכר בכל פינה בה, תלויות על הקירות תמונות ישנות ופזורות בה בובות שיש לנו איתן היכרות אישית, וגיבורת הטקסטים שאריאל מחבר לנו היא שַׁרְפָּה (במלרע), הכלבה שלו, שרובצת לרגלינו בזמן השיעור. אנחנו לומדים ספרות יפה וסלנג ומקשיבים לשירים (וגם שרים שירים. כיף מיוחד בשבילי, לשיר בצרפתית בהרכב הקאמרי והאוהד הזה) ומשחקים, וצופים בסרטים וממחיזים סצנות דרמטיות ומצחיקות, ומספרים מהנעשה בחיינו, כמיטב יכולתנו, ומחברים מתכונים לשיקויי מכשפות (בּוֹן אַפֵּטִי, מיטל) ומנתחים שיאי קיטש של פופ צרפתי ביו-טיוב. וכולנו משתדלים להצטיין ולהבריק, כדי לזכות באחת מצפרדעי הפרס שהפרופסור שלנו מחלק, לפעמים למי שמגיע לו ולפעמים בלי סיבה, סתם כי מתחשק לו. ובהפסקה אפשר לזלול כדורי שוקולד ועגבניות שרי, או לפטפט (ולעשן) במרפסת, בינות לצמחי התבלין, או לשלוף ספר ישן (בצרפתית, נַטוּרַלְמוֹן) מהמדפים העמוסים. ומול האמבטיה, שתמיד מונח בה אגרטל של פרחים טריים מהשוק, ניצב גם פסנתר שחור (ומכוּון!), שהגיע בערך באמצע הסמסטר (רק להתארח. מחירו – כמו העיניים שבראש, ככה למדנו שאומרים בצרפתית), ויום אחד כשהגעתי מוקדם ניגנתי בו את שיר הנושא מתוך "מטריות שרבור(ג)". כעבור שבוע אריאל הקרין לנו, מעשה קסמים כמו בסינמה פרדיסו, את הסרט כולו על הקיר.

            בחופשה, מרוב געגועים, אני חוזרת לקרוא במחברת ובקלסר (המסודר! חוצצים והכול), מנסה לעשות לעצמי סדר בזמנים הדקדוקיים (שלושה-ארבעה עד כה. לא מסתכלת הלאה כדי שהראש לא יסתחרר), רואה סרטים צרפתיים, וקוראת לאטי בספרים הישנים שהזמנתי מאיבֵּיי, ספרי ילדות שפתאום קלטתי שהם כתובים צרפתית במקור ולמה שלא אנסה: הילדה שנשארה לבדה של ליסי רוזייה-פונטיין (שמתברר שהיא בעצם Lucie. חוקי התעתיק המכזבים), והדובה ירוקת הכפות של כריסטיאן פינו.

 

           

והגדת לבנֵךְ

זהו, הגדתי לבני. מה זה הגדתי לו – הגדתי לו שהוא בא אתי, אבא בעבודה ועוזי ונומי נסעו באופניים ועמרי כבר הלך ואני רק עכשיו גמרתי את ההגהה הארורה, ואמנם כבר תשע ורבע, ואין לי מושג איך נגיע, אמרו שאין אוטובוסים וכל הדרכים חסומות ופה ושם, אבל אנחנו יוצאים להרפתקה, החלפתי חולצה בצ'יק ועברתי בכספומט ועצרנו מונית והנהג אמר, את לא מבינה מה הולך בעיר (הלל סָפַר שהוא אמר את זה 30 פעם לפחות), ולקח אותי דרך איילון, ובהלכה לא נתנו לרדת אז מעזריאלי, ואני אקרב אותך כמה שאני יכול, וזהו, הוריד אותנו מול ז'בוטינסקי והגענו, השעה הייתה עשר אבל עוד זרמו אנשים, ונתתי לו יד ועלינו לכיכר ונדחקנו פנימה בין כולם, ולמרות הצפיפות לא היה מפחיד בכלל, רק חם, נזלתי, אבל שמענו את הסוף של היהודים וההתחלה של הנאומים ומצאנו את עצמנו צועקים צדק חברתי, הלל בכלל צעק משהו אחר כדי לשמור על זהותו בהמון אני חושבת, אבל צעק עם כולם, ואחר כך נמאס לו ופילסנו לנו דרך החוצה, קטפנו 4 טרופיות בעשר, והרחקנו למעגל החיצוני, ושם היה אפילו עוד יותר מעניין, האנשים במרפסות, והכרזות המושקעות, התופים, כבר היינו כאילו בדרך הביתה אבל עוד הקפנו את הכיכר וצילמנו ושמענו את סתיו ורקדנו עם הדג נחש והרענו לדפני, ואז גלשנו במורד ז'בוטינסקי וכיתתנו רגליים לאורך נמיר, בסנדלים על גשר הירקון שלא דומה בכלל לתעלות של אמסטרדם, ודי עמוק ברוקח הצטרפנו למונית של מישהי והגענו הביתה, וברמזור הוא אמר פתאום את העניין הזה עם הנכדים, שהוא יוכל להגיד לנכדים שלו שהיה בהפגנה.

גלגולו של ניגון, או: All By Myself

היה צפוי לי ערב שקט. גררתי לסלון שתי גיגיות כביסה לקיפול וישבתי לצפות בתחרות רובינשטיין בערוץ הראשון. אתמול נפלתי על זה במקרה, היום זה כבר נראה לי אופציה מועדפת, שמתאים לחגוג בה את העובדה שהקלנו קצת את החרם על טלוויזיה וקנינו ממיר בסיסי. יהיה לי ערב תרבותי, חשבתי, אזכר בחינוך המוזיקלי המעמיק שלי, בשנותיי באקדמיה בירושלים. הדלקתי את הטלוויזיה ומיד התברר לי שזה לא יהיה ערב קל, ולא רק בגלל הקליטה ההפכפכה של הממיר החדש. הצליל הטרנזיסטורי שמפיק המכשיר הישן שלנו מעורר בי אי שקט; אבא כבר מזמן היה קם מהכורסה בחגיגיות, מעביר איזה חוט מפה לפה ומשמיע את הסאונד דרך המערכת, וכל הבית היה מזדעזע מהווליום. הרמקולים היו משמיעים קולות נפץ, אימא הייתה מתעצבנת, אבל הוא היה מסדר את זה בצ'יק ולא מפסיק להתפעל מהמוזיקה ומעצמו.

המתמודד האמריקאי ניגן את הקונצ'רטו השני של רחמנינוב.

הפעם הראשונה הייתה אצל נעמי ב', ילדה חדשה שבאה מאמריקה וגרה בבית הגבוה, ככה קראנו למגדל הדירות שצץ לנו פתאום באמצע השכונה. אלה היו שני סעיפי שוֹני בולטים: אנחנו היינו ישראלים וגרנו כולנו בדירות הזהות של מעוז אביב. לבית המיוחד שלה היו עולים במעלית, ובסלון היה פסנתר שחור ועליו בד אדום רקום, והיא ניגנה בו מנגינה שהילכה עליי קסם, מתוך חוברת תווים אדומה לילדים. היא קראה למנגינה רחמנינוב. אני חושבת שבתחילה לא ידעתי שזה שם המלחין, אבל גם כשזה נודע לי, הקשר האסוציאטיבי נשמר: חשבתי שזאת מוזיקה של רחמים. המניות של נעמי היו גבוהות אצלי עוד קודם, אבל עכשיו התחלתי לחפש את קרבתה גם כדי ללמוד בהיחבא את המנגינה הזאת, רחמנינוב. מוזיקה של רחמים. אצלנו, כשמישהו חשב שהוא מסכן וריחם על עצמו, היו שרים לו "יהודים רחמו רחיימו", כדי לשים אותו במקומו. יש לך שריטה באצבע? יהודים רחמו רחיימו.

הפעם השנייה הייתה בתיכון, בסלון של ע', על הרצפה ליד המערכת, באחד מאותם ערבים בלתי נגמרים שבילינו יחד בביתו הריק, כשההורים שלו הלכו לשחק ברידג'. כל תו ששמענו אז, מביטלס ועד גרשווין, היה ביטוי לאהבתנו המלנכולית. אני זוכרת את עטיפת התקליט הירוקה על הרצפה, ואיך זיהיתי בהתרגשות ביצירה שהוא השמיע לי בתור המוזיקה האהובה עליו את המנגינה הרחמנית ההיא.

אחר כך כבר היה לנו התקליט בבית. שלא כמו היום, אז הייתי מאזינה לתקליטים בישיבה ליד המערכת, העטיפה בידי, וכך יחד עם המוזיקה נחרת בי גם המון מידע חזותי. למדתי כל תו בתמונה של ארתור רובינשטיין על העטיפה, הכרתי כל צליל בקונצ'רטו. מהתקופה הזאת הוא מתנגן לי בזיכרון בווליום מלא, מהרמקולים הגדולים של אבא או מהאוזניות, שבגלל החוט הקצר שלהן הייתי מצמידה את כורסת "הזורע" החומה למזנון "הזורע" שעליו עמד הפטיפון ולא זזה ממנה עד סוף הצד.

כעבור עוד כמה שנים גם הכרתי פסנתרנים שידעו לנגן את הקונצ'רטו הזה, כמה מהם עשו זאת על הפסנתר שלי. בשבילי הקונצ'רטו היה הרבה מעבר ליכולת, גם בשיא התקופה הפסנתרנית שלי באקדמיה, ולכן גם להם זה הוסיף נקודות. היה כמובן גם השיר המעלף All By Myself, שמבוסס על הפרק השני, ושהמילים שלו תמיד שיקפו את הגישה הבסיסית שלי לחיים (All by myself, don't wanna be all by myself). במשך הזמן גם למדתי להתייחס אל הקונצ'רטו כאל מוזיקה נדושה, שלא לומר קיטשית, מוכרת עד זרא, ששימשה בפסקולים של אין ספור מלודרמות מתחילת המאה שעברה. ובכל זאת קפצתי כשזיהיתי את הרצף המוכר של האדג'יו אפילו בפסקול "Hereafter" של קלינט איסטווד, לא מזמן.

אימא הזכירה השבוע שאתמול ימלאו 58 שנה לנישואיה. אמנם החתן כבר לא עמנו, אבל הספירה נמשכת. תכננתי לקנות פרחים, ובמשך היום זה כמעט התמסמס, אבל טלפון מאחותי שלח אותי להלה, והבאתי לאימא זר של ורדים בשני גוונים של ורוד עתיק, קלאסה. היא הייתה מרוצה, ושמחתי. מזל שטלי צלצלה.

היעדרו של החתן לעיל בלט לי במיוחד, אפעס, כשהאמריקאי ניגן את רחמנינוב. בלעתי את הדמעות וצלצלתי לאימא. היא לא כזאת חסידה של מוזיקה קלאסית, זאת הייתה המחלקה של אבא, אבל את הקונצ'רטו הזה היא מכירה, וחשבתי שאולי היא תשמח. בדיוק היום הפתיעה אותי, כיבתה פתאום את הטלוויזיה ואמרה שלא מעניין אותה יותר פוליטיקה, שיעשו מה שיעשו (ורק שאבדוק שהפספורטים של הילדים בתוקף).

לטלי לא היה לי אומץ לטלפן. טלי הייתה אתי בטיפול נמרץ, כשאבא היה מורדם ומונשם, והרופאה המקסימה אמרה לנו שיכול להיות שהוא שומע משהו מבעד לענני האִלחוש. תדברו אתו, אמרה, תשירו לו. עמדנו שתינו משני צדי המיטה, ואני התגברתי על המבוכה, רגש טיפשי להרגיש ברגעים כאלה, ושרתי לו בלחש את אחד הנושאים של הקונצ'רטו של רחמנינוב. זה מה שעלה לי לראש. אחר כך בא מנהל המחלקה וסילק אותנו החוצה, ואחר כך כבר לא היה עם מי לדבר, כמו שאימא אמרה. יהודים רחמו רחיימו.

סיבוב עם אימא

האגדה מספרת שהתמונה הזאת צולמה בידי דוד רובינגר ונועדה ללוות את התשבץ בהעולם הזה (אבל בסוף לא). אימא שלי, אבישג

<מבלי לפגוע בזכויות וברגשות והכול באהבה רבה>

הבוקר לקחנו את אימא שלי, בת 80 עוד מעט, לסיבוב. הזמנו אותה להצטרף אלינו לפגישה עם החונכת בבית הספר החדש של הלל ביפו, אחר כך נשב לקפה בתחנה, בדרך נראה את הים, קצת נשטוף את העיניים ונתאוורר, בואי, נו. היא יושבת מלפנים, הליפסטיק עדיין טרי על שפתיה היפות, ועד מהרה מתחילה לשדר לציבור שסביבה דברי פרשנות מהנעשה בעירנו בלוויית פכים קטנים מעולמה הפנימי והחיצוני. בדולפינריום היא מייבבת שבחוף הזה אבא ("איזה נודניק. מה הוא מת לי פתאום") למד לגלוש בגיל 60, אחרי שתי דקות היא מתנערת ומוחה את הדמעות ומספרת בגאווה איך ירו ממסגד חסן בק על המרפסת שלהם ברחוב עלייה (אין ה"א הידיעה בשם הרחוב הזה בפיה. זוכרת שהופתעתי לגלות את הה"א הזאת כשראיתי אותו כתוב לראשונה) וביפו היא מנסה להיזכר איפה היה הבניין ששירתה בו בצבא. אני שמחה שהגב כבר פחות מציק לה ושרוחה מרוממת, המכונית מלֵאה אותה, ואני מקשיבה באהבה וברצון לשיח חסר הכיוון והסדר שהיא ממלאת בו את הזמן והמרחב; לעולם אצטרך לעשות פליק-פלאקים לוגיים כדי לקשר בין תחילת דבריה לסופם, שטף רצוף משפטים ארוכים ומפותלים, לפעמים חסרי איברים הכרחיים, מין תרגיל מחשבתי, צופן מבדח שאנחנו יודעי הח"ן מפצחים בקלות ושהיא כלל לא מודעת למורכבותו. בדרך הביתה אני מורידה הילוך בהקשבה, ספק מנמנמת ספק מתמסרת לשטף המבורך שמגיע אליי מהמושב הקדמי: רכילויות משפחתיות שכבר שמעתי פעמיים לפחות, דיווחים על תוכנית טלוויזיה "יוצאת מן הכלל" שראתה אתמול בשלוש בלילה, פאתוות שהיא מוציאה על עוכרי ישראל למיניהם (והפעם הפתיעה: "תומס פרידמן בחור טוב, אני אומרת לך!"). בין אין-ספור ההודעות שהתקבלו בסלולרי שלה על הנחות מקרייזי ליין ומשופרסל ("אה, זה הטלפון שלי צלצל? למה שוב השתנה לי הצלצול? לא יודעת איך זה קורה. טלפון מחורבן. תמחקי לי את ההודעות, אורליקה") לבין ניסיונות להשיג בטלפון את "הכושי" (תקינות פוליטית נמדדת אצלה במעשים, לא במילים) ולהגיד לו שיחכה לה ולא יברח כי היא מאחרת בעשר דקות ("בפעם הקודמת הוא התעקש לנקות את החלון הגדול ואחר כך, כשישבתי במטבח עם נעמי, הוא פתאום מצלצל אליי; 'מזור', הוא אומר לי, 'קאם אנד אופן דה וינדואו פור מי פליז, איי אם לוקד אאוטסייד'"), היא הספיקה להביע התפעלות עמוקה מ*יודית* לוי ("נו, החברה של הבן של אדם ברוך, בדרך כלל אני לא אוהבת אותה כי אני לא מבינה מה היא אומרת וחוץ מזה תמיד היא אומרת אותו דבר, 'נצא להפסקת פרסומות ולאחרֶיה בין השאר'") וההיא, מה שמה, וייס, מאוד חכמה. אפילו בן כספית אמר: איזה אינטליגנטיות. איך הן מראיינות, ועוד באנגלית. וההיא גם באיטלקית. שואלות שאלות לעניין. לא מתבלבלות.

ואז פתאום היא אומרת משהו שמעיר אותי משרעפיי באחת. לפעמים, היא אומרת, לפעמים אני חושבת שאם רק הייתי יותר משכילה… ומשאירה את המשפט תלוי באוויר, ומשתתקת לרגע.

 

על יצירתיות ותקשורת זוגית

שמע, אני אומרת לו, נדמה לי שהיית קצת פזור דעת כשהשמעתי לך קודם את שמונה התיבות המשופצות מהעיבוד החדש שכתבתי לווקאל, אז בוא תקשיב שוב.

הוא מקשיב, ואחר כך מעיר כמה הערות נכונות. פה אולי הבס לא מתאים, אה, לא, זה בסדר, ושם חסר לו פרקשן, והאלמנט ההוא צריך להיות סטקטו, סליחה שהוא אומר.

ואז אני אומרת לו, זה בסדר גמור, תודה. ועכשיו היית יכול להגיד, למשל, איזה יופי של עיבוד כתבת. כמה את מוכשרת, אשתי, וכמה זה עיבוד מיוחד וקוּלי ומגניב, שומעים את כל המוזיקה שספגת כל השנים האלה, אני בטוח שזה יישמע נהדר ונורא מיוחד, ואת תשירי את זה נפלא, והחברים בווקאל יאהבו את זה, והקהל ימות על זה. ועצם העניין, בכלל, שישבת לכתוב, אחרי כל כך הרבה שנים שלא עסקת בזה. זה ממש מעורר התפעלות. כל הכבוד לך, אשתי.

כן, הוא אומר לי. אולי באמת הייתי יכול להגיד את זה. ומה היית עונה?

אה, אני אומרת, הייתי עונה שאני נורא שמחה בזה, שלאחרים זה אולי טריוויאלי אבל אני נורא מרוצה, עברתי איזו משוכה, ואולי, למה לכחד, אולי גם לַ"חדר משלי", הלשכה החדשה שלי, יש חלק בעניין, עם השולחן רחב הידיים, והפרטיות, והשקט, עצם זה שנוסד לי איזה חלל שהוא שלי ועכשיו מתאים שאמלא אותו בתוכן. ואולי גם הספר שאני קוראת השפיע, "איש לומד לעוף" של רונה רענן שפריר, שמדבר על יצירתיות, ושכבר אחרי כמה עמודים הרגשתי שהוא מדבר אליי, שהוא בא לי בזמן טוב, מה זה בא לי, בחרתי בו, ושכן, אני מבינה שצריך לקפוץ למים, להסכים לשהות בלימבו קצת, להסכים לא לדעת מה יצמח מהזרעים ובכל זאת לחרוש ולזרוע, ללכת אל הלא-נודע כדי ליצור, וחוץ מזה זו כנראה בכלל הבשלה, הגיע זמני, ועכשיו אכה על הברזל בעודו חם ולפני שאבהל אתיישב לכתוב עוד עיבוד, הם אפילו ביקשו ממני. ומפתיע כמה שהיה לי מעניין לכתוב, סוף שבוע שלם הקדשתי לזה, ומרצון, בכלל לא הייתי צריכה להכריח את עצמי חוץ מהדחיפה הראשונית הקטנה, כמו כשמחליטים לצלול בבת אחת כשהמים קצת קרים ומיד מתחילים לשחות ושוכחים לחשוב על הטמפרטורה, פשוט עסוקים בתנועות ובשפריצים ובקולות והצחוקים שמסביב וכיף. ולמרות שכתבתי ביד ולא במחשב, ולמרות החלודה שקצת ביישה אותי, מה כותבים קודם, סימני היתק או משקל, ולמרות כל מיני תקלות טכניות שביום אחר אולי היו מכניעות אותי ועכשיו רק הצחיקו אותי, פשוט עניֵין אותי להמשיך לכתוב, וגם למחרת קמתי בתחושת דחיפות, חיכיתי כבר לחזור לפסנתר. זו מין חיוניות כזאת, התגעגעתי לזה.

אהה, הוא אומר ומחייך אליי. ואז היינו הולכים למיטה, כן?

 

 

רפלקסים

דלת סגורה מעוררת בי חשש. כשאפתח אותה, האם אגלה שוב שהרצפה זרועה כולה רסיסי זכוכית?

טלפון באמצע הלילה. תמיד שנייה של פחד עד שמתברר שאוי, לא שמו לב מה השעה, סליחה.

נשימה נחטפת, אנחה, קול השתנקות מגיע אליי מהחדר השני – והלב שוקע מיד, הגוף נדרך, הכול נצבע שחור והתופת מאיימת לבלוע אותי שוב. באיזו הקלה אני מגלה שצוחקים שם, לא בוכים.

כמה זמן עוד יחלוף עד שלא אחשוב מיד שזה התרחיש הנורא מכול? כמו הבזק השנייה שבו נדמה לי שאני שומעת אזעקה, ומיד נפערת התהום, הגוף נשטף אדרנלין של סכנה ואני שוכחת מי אני ונהפכת לחיה הנלחמת על חייה. ואז – לא, זו רק צריחת אופנוע ברחוב. כל השדים חוזרים ונעלמים בתיבת פנדורה, המכסה סוגר עליהם בטריקה. עוד רגע וגם צווחותיהם העמומות והד צחוקם המרושע משתתקים. אפילו בלי צפירת הרגעה. המלחמה נגמרה. צאי מהמקלט.

אדם ממש אחראי

תקני לך גלידה. ולאחיך תקני מילקשייק. קחי את הארנק שלי.

בסניף מקדונלדס בדרך הביתה מהצפון, אנחנו יושבים בחוץ עם שרה'לה. חם. בשולחן סמוך יושבת אישה אפורת שיער בגופייה ובמכנסיים קצרים. יש לה משקפיים ומבטא רוסי כבד. שני ילדים, הוא כבן אחת עשרה, היא אולי כבר בת מצווה, רזים מאוד, מפטפטים איתה במבטא ישראלי גמור. אני מבחינה שלשניהם שמות עבריים, קיבוציים.

אנחנו לועסים ובינתיים אני ממשיכה לקלוט מידע: הילד נעלם בתוך החנות, הילדה באה והולכת, מוציאה ומביאה, מתרוצצת, הארנק מהודק בידה, באה לשאול – כן, זאת אמה, מתברר – אם היא מכירה את הטעם הזה והזה, אם היא רוצה אולי לנסות משהו אחר. מסבירה בסבלנות למה צריך להציג את החשבונית מהארוחה. מונה את החלופות השונות ואת מחיריהן. האם יושבת, פסיבית, ליד השולחן. לא נראה שהיא חוששת שמא בתה תתבלבל בעודף או תאבד את הארנק. ליד השולחן עגלת סופרמרקט עמוסה מצרכים.

אני לא יכולה שלא להתפעל מהילדה הנמרצת. לרגע אני חושבת לחייך אל האישה, להחליף איתה מילה על הילדה הזאת. אבל עינינו לא נפגשות. הילדה חוזרת עם גלידה. אני תוהה קצת לאן נעלם הילד, שתיהן דיברו עליו והוא איננו. מוזר. מה עם כספומט, אני עוד צריכה כספומט, אומרת האישה, עוד מעט יסגרו את המרכז, כבר אחרי עשר. הילדה עונה לה בטון ענייני, אז תוציאי כסף מחר בבוקר. האישה נאנחת, אוף, שוב ללכת לשם. הילדה מלקקת את גביע הגלידה שלה בשקדנות שקטה, רגועה. אחיה יוצא מהחנות ומצטרף ואז מתחוור לי שהוא פגוע מוחין. על כורחי אני מנסה בעיני רוחי ליישר את העקמומיות בגופו, לפרוש את ידיו הקפוצות, לתקן את התמונה המשובשת. הוא יושב בגבו אליי, כפוף וגרום. שתיהן מדברות אליו מפעם לפעם.

הלל וגדעון, לידי, מנהלים שיחה ערה. תשומת לבי חוזרת אליהן שוב כעבור כמה דקות. האם משדלת את הילדה לצלצל במכשיר הנייד שלה למישהו. הילדה מסרבת, ומנמקת: כבר מאוחר. עוד לא אחת עשרה, מתעקשת האישה, והילדה לא מוותרת: אבל הוא בטח כבר מתכונן ללכת לישון. לא נעים להתקשר עכשיו, אימא. האם לא מרימה את הקול. לא עומדת על שלה. נכנעת ומחכה קצת. אחר כך היא מנסה שוב לדבר על לבה. תתקשרי אליו, נו. הכי הרבה הוא יגיד לא.

הילד קם ומתקרב אלינו בגמלוניות, רוצה לשחק עם שרה'לה. הגלידה כבר נגמרה. גדעון מתווך, אבל שרה'לה נרתעת. מפחדת.

מה הסיפור עם עגלת הסופר, אני תוהה. איך הם יגיעו הביתה. האישה לוקחת את המכשיר ומתקשרת בעצמה. אוזניי מתחדדות, אולי עכשיו יתבהר לי הסיפור. מישהו עונה מעבר לקו. היא אוחזת היטב במכשיר ופותחת מיד, ואיכות העברית שלה מידרדרת למילים בסיסיות בלבד: שלום. אתה יכול לקחת אותנו מהמרכז? עכשיו? אה, אתה לא פנוי עכשיו? טוב, תודה. היא סוגרת. הבעתה לא משתנה.

הן מחליפות ביניהן עוד כמה משפטים. הילדה מקריאה מספר מכרטיס ביקור. כן, אני בטוחה שזה המספר הנכון. האם מחייגת. עוד ניסיון עילג עולה בתוהו. בואי נקום ונתפוס מונית מהכביש, היא אומרת. אני מרגישה בייאוש שלה, מוכל ומוחזק, לא ברחה לה אף צעקה או אפילו נימה עצבנית כל הזמן הזה, אבל אני מדמיינת אותו מבעבע בתוכה, מאיים להתפרץ. לא, למה, מוחה הילדה, יש לי עוד הרבה מספרים של מוניות בטלפון.

אחרי ניסיון שלישי הם קמים, שלושתם. האם דוחפת לפניה את עגלת הסופרמרקט והם מתרחקים. גדעון אומר שהיא מזכירה לו איזה טיפוס מסרט צרפתי. גם הוא, בדרכו, הבחין בנעשה. אני משתפת אותם בהתבוננות שלי. כעבור עשר דקות אנחנו חולפים על פניהם במכוניתנו, ביציאה ממגרש החניה. שלוש דמויות ועגלת סופר עמוסה נותרות מאחורינו בחשיכה.

תסתכלי על הצד הטוב, מנסה בן השתים-עשרה שלי לנחם אותי. הילדה הזאת תגדל להיות אדם ממש אחראי.

יוגורט אוכמניות

ביום הראשון של הקייטנה אני נכנסת להעיר אותו, מודעת מאוד לחששות שלי. מקום אחר וחדש, ילדים אחרים. הפחד שייטמע בהמון. בקייטנות המדריכים תמיד מתנצלים בחצי פה, שהם לא מכירים את השמות של הילדים ושאי אפשר לצפות שיזכרו את כולם על היום הראשון. זה לא אישי נגדכם, הם אומרים, צריך סבלנות. אבל רעש ודוחק וצ'פחות וצעקות ונדמה שכולם יודעים משהו שאנחנו לא, והוא נראה לי אבוד. כל כך מכירה את זה מעצמי. איך הוא יסתדר.

התחושה הצרופה שמציפה ברגע הבלתי נשכח שבו את מחליטה שזהו וקמה והולכת, ומשאירה אותו בגן. צורח, לפעמים. כמה הייתי רוצה להישאר שם, להמשיך לתווך בינו לבין העולם, לוודא שהכול בסדר. לכן אנחנו עושים עבודת מחקר מדוקדקת לפני שבוחרים מטפלת, מעון, גן ובית ספר. כי מי שתתפוס את מקומי לכמה שעות ביום, כל כך חשוב שיהיו לה לב רגיש ועין בוחנת. נכון, בסוף הם מסתדרים, הילדים. בדרך כלל. ומה שלא הורג מחשל, ומכאבים לומדים. אבל הלוואי שייתקלו דווקא באנשים הטובים באמצע הדרך הלא פשוטה הזאת.

————–

במשלחת לאמריקה אירחה אותי משפחת מילר מפילדלפיה. אני זוכרת שהלכתי לישון בתחושת מועקה, בגלל הבית הזר וגם כי הרוכסן של המזוודה האדומה נקרע, ואני רק בתחילת המסע, עוד לפנַיי חודש וחצי. כשהתעוררתי הייתה המזוודה מתוקנת, ואבא מילר אמר שקפץ העירה לרגע וסידר את זה בצ'יק, נו פרובלם. גרתי אצלם שלושה ימים ואהבתי אותם נורא. כשהמשכנו במסע והתארחתי אצל משפחות אחרות לא יכולתי שלא להרגיש בהבדל. כולם היו נחמדים, אבל זה לא היה אותו דבר. בבוקר שלמחרת פרידתנו צלצל הטלפון בבית מארחיי החדשים ועל הקו היה מר מילר. הוא שאל לשלומי ופטפטנו קצת. אחר כך ביקש לדבר עם בעלת הבית והורה לה לתת לי לארוחת בוקר יוגורט אוכמניות, כמו שאני אוהבת.

————-

כשאנחנו מגיעים והמקום מוכן ושקט ויפה, אני מרגישה שהמתח מרפה קצת מהשרירים. המנחה פותחת את דבריה בכך שהיא מבטיחה – מבטיחה? "מתערבת אתכם!" – שתזכור את כל השמות עד סוף היום. ומי כאן לחוץ, היא שואלת. אף ילד לא מצביע, ובכל זאת היא אומרת, תזכְּרו שבאתם לכאן לעשות משהו שאתם אוהבים. טבעי שתרגישו לחוצים, היא מוסיפה. הילד שיושב לידכם – גם הוא לחוץ. אבל אני מבטיחה לכם שהלחץ יתפוגג (כך, יתפוגג היא אומרת, ואני נמסה) עד ההפסקה. אתם יכולים להיות רגועים.

אין גבול לתחושת ההקלה והכרת הטובה שפושטת בי כשאני יודעת, אני פשוט יודעת, שהילד בידיים טובות. אני לא שוכחת כמובן שעוד צפויים לו מפגשים פחות מוצלחים, שהוא עוד יסבול מאוד, כמו אמו, מהצרימות שהחיים מזמנים. עוד יהיו אנשים שלא יבינו אותו, דרישות שיקשו עליו, התמודדויות לא פשוטות. אבל עכשיו, היום, בשבועיים הקרובים, התמזל מזלנו ויהיה לידו אדם אנושי ורגיש, שיציג לו את הצד היפה של העולם ויעזור לו לפרוח בו, עם או בלי יוגורט אוכמניות.

*הפוסט התפרסם לראשונה באתר אמהות אובדות, ותודה לריקי כהן.