
חוט הלב / מקס נורדאו
בארמון עתיק שעל שפת הים נתגוררה פעם מלכה צעירה ויפה, שהייתה עשירה ותקיפה מכל מלכה אחרת אשר על פני הימים והארצות. אניות גדולות היו לה, שהביאו לה מארבע כנפות הארץ אוצרות ומטמונים מכל המינים. וערים ומצודות היו לה. במִטבעות שלה טבעו מטבעות זהב ממכרותיה, בתנוריה הסיקו עצים מיערותיה, בטחנותיה טחנו קמח מן החיטים אשר בשדותיה; האריגים אשר למלבושיה עשויים היו משי מתולעי המשי שלה ונטוו מצמר כבשיה, ואם ביקשה להתבדר קצת לעתים היו לה גם שוטים למדי בארצה, שיכלה למלא פיה צחוק עליהם. ורק אחת חסרה הייתה לאושרה – ילדים, או לפחות ילד אחד. כי נשואה הייתה מאז כמה שנים, אבל לצאצא לא זכתה לצערה עד עתה.
כאשר חלפה ועברה שנה אחר שנה ולא חוננה בפרי-בטן אבד לה למלכה היפה כל משושה ורוחה נתעכרה עליה מיום ליום. כל עושרה לא הביא תענוג ללבה; באוצרות, שהביאו לה אניותיה מן הארצות הרחוקות, לא התבוננה עוד כלל; על השוטים בחצרה לא מילאה עוד פיה צחוק, ואם עשו את השטויות וההעוויות המצחיקות ביותר; סגרה עצמה חדר בחדר בתוך אחד ממגדליה ושיחקה שם בבובותיה מימי ילדותה, שפשטה ולבשה בגדיהן, רחצה אותן ופטפטה אתן, נענעה אותן בזרועותיה ושרה להן שירי ערש; או שפקדה להביא לה תינוקות קטנטנים בעודם בחיתוליהם, שנהגה בהם כבַבובות וכיסתה אותם בנשיקות ובדמעות קודם ששלחה אותם בחזרה אל אימותיהם.
אמהּ של המלכה לא הייתה עוד בחיים, אבל מינקתה, אישה חכמה וטובה, הייתה עמה. ואותה שאלה יום אחד ואמרה: "אמרי-נא לי, אימא, כלום אין החסידה באה לעולם לארצי?"
"לא, היא באה, מלכתי היפה," ענתה המינקת, "ובכל יום ובכל לילה היא באה."
"אבל מדוע אין היא סרה אל ארמוני?"
"זאת איני יודעת, מלכתי היקרה, ואם זקנה אני ובאה בימים."
"וכלום אין את חושבת, שאוכל לצוות לצודה בשעה שתעבור במעופה על פני הארמון למעלה?"
המינקת נענעה ראשה בספק, ואחר אמרה: "אני לא אייעץ עצה כזאת. אם מבהילים את החסידה – כך שמעתי אומרים – היא מפילה את התינוק מחרטומה לארץ, כל עצמותיו נשברות והוא מת, ואז לא יהיה לך מאומה וגם לאם, שמחכה לו, לא יהיה מאומה."
לדברים האלה לא היה מענה בפי המלכה. אבל הרעיון לא עזבהּ לצוד תינוק מפי החסידה, אם לא תביאוֹ לה בעצמה. פקדה על ציידיה לצאת בכל לילה ולילה מזוינים במלכודות ובפחים ולארוב על הגגות ועל המגדלים, לטפס על ההרים ואל צמרות האילנות ולחטוף אחת החסידות, הנושאות תינוקות בפיהן, בשעה שתעבור על פניהם במרחק של אמה אחת. ועם זה חזרה ושיננה להם, שלא להחריד אותו עוף במעופו, לא לפגוע בו חלילה, ולהשגיח בייחוד, שהתינוק שבפיו לא יינזק.
הציידים שמעו בקול המלכה, שמרו פקודתה ויצאו מדי לילה בלילה אל מארבם בראשי הצמרות ובפסגות ההרים, במרומי המגדלים ועל פני הגגות; ראו לאור הירח והכוכבים חסידות למכביר ותינוקות בחיתוליהם נשואים בחרטומן, אלא שלא התקרבו אליהן למדי, לא יכלו לצודן בחֶרמיהם והיו אנוסים על-כורחם לעזוב את מקומם ואת תפקידם הנעלה ולחזור בידיים ריקות. המלכה לא הייתה מרוצה מהם מכול וכול בשל חוסר זריזותם, אבל גם החסידות כעסו עליהם, ואם גם לא יכלו לעשות להן כל רע. הלכו והגישו תלונותיהן לפני פיית הילדים, ואמרו שאין נותנים להן בממלכתה של המלכה היפה לטוס לדרכן באין הפרעה; מפחידים אותן בצעקות פתאום ובהטלת פחים וחרמים, ועד למידה כזאת שהתינוקות, שנמסרו להן, מסתכנים ליפול ארצה. וגם התינוקות עצמם נבהלים מן ההתקפות הזֵדוניוֹת הללו, פותחים בבכיות ובצעקות, בשעה שעליהם לעצום פיותיהם הקטנים בקור הלילה, שלא יחלו חלילה באיזו מחלה מן המחלות.
פיית הילדים שמעה את טענותיהן של החסידות, שליחותיה עושות רצונה, בקימוט גבות עיניה וגמרה בדעתה לצאת ולחקור בעצמה את הדבר. עם שקיעת החמה נלוותה אל החסידות, שיצאו לדרכן, וכאשר הגיעו אל מעֵבר לגבול ממלכתה של המלכה היפה הבחינה וראתה מיד על פני הרי היערות הראשונים ובתוך צמרות העצים הגבוהים מספר רב של ציידים, שארבו לחסידות מזוינים בפחים. כנשר טסה במהירות אל אחד הציידים, אחזה בשתי ידיה בכתפיו והתנפלה עליו בשוועה גדולה: "בן-אדם! מדוע אתה מדריך מנוחתן של חסידותיי?"
הצייד נבהל כל-כך, שהיה נופל באין-ספק מן העץ שישב עליו, אלמלא החזיקה בו פיית הילדים. רק הפח נפל מידו לארץ, וענה בקול רועד: "משום שכך פקדו עליי!"
ועל שאר שאלותיה קיבלה פיית הילדים את ההסבר שהציידים עושים הכול בפקודת המלכה, ואם הם חוזרים בבוקר, לאחר לילה של מארב ללא תוצאות, אל הארמון וחסידה אין בידם ותינוק אין בידם, גוערת בהם המלכה ונוזפת בהם ללא-רחם.
פיית הילדים פקדה על הצייד לנטוש תכף ומיד את מקום מארבו, לחזור הביתה ולהודיע לשאר כל חבריו, שאם חייהם יקרים להם ייתנו מנוחה מעתה והלאה לחסידותיה. והוא עשה כמצוותה ולמחרת הבוקר הופיעה בארמון המלכות, במקום הציידים שציפו לבואם, פיית הילדים. נכנסה אל חדרה של המלכה היפה והצעירה ואמרה בלא להקדים שלום כלל, במבט נוקשה ובקול חמור: "איך מְלאך לבך לצוות על ציידיך לצוד את החסידות נושאות התינוקות בשעת מעופן?"
המלכה תלתה עיניה בתמיהה גדולה באישה המתוּמרת והזרה שבשמלתה התכולה עם עיניה הקורנות ושערותיה המלבינות, שכיפת תחרים לבנה וקטנה כיסתה עליהן, והשיבה בגאון ובגאווה: "כנראה אין את יודעת עם מי את לוקחת דברים. שאם לא כן, לא היית מעזה" –
"שטויות!" שיסעה אותה פיית הילדים בדיבורה וללא-ריתוי: "התרברבות זו אינה כאן במקומה! היטב יודעת אני שאַת מלכת הממלכה הזאת, אבל לגבי דידי אין כל ערך לְמלכה. על שכמי נתונה הקדושה שבכל הכהונות. אני הנושאת באחריות לעתידו של המין האנושי. בידי המפתח לדורות הבאים. פיית הילדים אני, השולחת את החסידות אל האימהות, ואין אני מרשה" –
אבל פיית הילדים לא יכלה להמשיך בדיבורה, כי אך נודע לה למלכה מי היא הניצבת לפניה, מיד נשתכחה ממנה כל הגאווה, כרעה ונפלה לרגלי הפיה, כרכה ידיה מסביב לברכיה והתחננה ואמרה: "פיה טובה ויקרה, האצילי לי ברכה תינוק אחד!"
הפיה התבוננה בה רגע אחד תפושת הרהורים, אחר הרימה אותה ברוך מעל הארץ והשיבה לה בקול אחר, עדין יותר ורך: "לא, מלכתי היקרה, אין אני יכולה למלא משאלתך."
"אבל למה אין את יכולה, פיה יקרה?" קראה המלכה ואמרה. "ועל שום מה אין אני מחוננת באושר זה, שזוכות בו הדלות שבנתינותיי?"
"הילדים אינם נותנים אושר בלבד, אלא גם צער, מלכתי החביבה!"
"בחפץ לב רוצה אני לקחת בחשבוני את הצער הזה, פיה יקרה!"
"אין את יודעת מה את מבקשת להטיל על עצמך, מלכתי הטובה והקטנה. הילדים נֶחלים על נקלה ולעתים קרובות, ואז שומרת אמם על ערשם באימת מוות לילות צער ארוכים. ויש ולעתים קרובות גוֹוע תינוק בגילו הרך ומת, והאם לא תדע עוד מאז ועד עולם כל שמחה בנפשה. ואם גידלו את הילד באושר והגיע לשנותיו, הוא עוזב את אמו בימי זקנתה לבדה ודבק באשתו."
"כל זה אינו מייראני, פיה טובה! תני-נא לי תינוק אחד! בכל לב אני מְפַלּלת אלייך! אני אטפל בו כשיהיה חולה; אני לא אחיה אחריו אם ימות; אני אשמח באושרו, אם יישא לו אישה. אך תני-נא לי תינוק אחד, פיה טובה ויקרה!"
הפיה הרהרה מעט. "המתיני-נא ואראה," אמרה לאחר מכן, "אם אוכל לעשות משהו בשבילך." נתקרבה היטב אל המלכה, הביטה בה במבט בוטה ומלמלה: "כן, כן, קטנה זו יש לה חוט הלב, שלא מצאתיו לעתים קרובות בלב מְלכוֹת."
"מה זה חוט הלב?" שאלה המלכה בסקרנות גדולה ובחרדה כל שהיא.
"כלום לא ראית אותו מימייך?" השיבה לה פיית הילדים.
"לא," אמרה המלכה, "איני יודעת למה את מתכוונת."
אז שלחה הפיה ידה ואחזה בדבר-מה, שהעמידתו לעיני המלכה, והמלכה ראתה ברוב תימהונה חוט ארוך, שהיה עדין ודק כל-כך כקורי העכביש הדקים וטווּי זהב. פשטה ידה ואחזה בו באון ופתאום חשה מעין כאב בלבה ושוועה קלה פרצה מפיה. אז הכירה וידעה, שהחוט הזה מלבה צמח ויצא, ושאלה את הפיה, אם זמן רב היה הוא בה.
"מתמיד היה הוא בך," ענתה הפיה, "אבל לא שמת לבך אליו ולא הבחנת בו משום כך. והנה אשלח לך תינוק, שגם לו יהיה חוט הלבָב. אותו תקשרי בשלך, ואז לא יוכל שום איש ושום דבר להפריד ביניכם."
מרוב אושר התחילה המלכה לבכות. אבל עוד לא היה הסיפק בידה להביע לה תודתה, והפיה נתעופפה מבעד לחלון וריחפה כעננה כחולה בתוך חלל האוויר ולמרחקים. המלכה קראה למינקתה וסיפרה לה ברוב עליזות, שהחסידה עתידה להופיע אצלה. ובארמון רבתה מיד התכונה: ארבעים תופרות מהירות ישבו על המלאכה ותפרו את הלבנים לתינוק; שנים-עשר צורפי זהב התקינו מזהב וכסף ואבנים טובות את העריסה; מן ההרים הביאו מינקת צעירה ופורחת, וכאשר הכול גמור היה ומוכן המתינו ברוב ציפייה לאשר עתיד להתחולל הלאה ולבוא.
אבל לא היה מן הצורך להמתין הרבה. בלילה שלאחר בוא המינקת אל הארמון נשמע קול רשרוש על חלון המגדל. מיד נחפזו לשם ופתחו, ובאותו רגע הטילה חסידה גדולה תינוקת קטנה לתוך זרועותיה הפשוטות של המינקת, הגביהה עוף ונתרחקה מן המקום. המינקת רצה עם התינוקת אל חדר השינה של המלכה, שמשכתה אל לבה בקריאת צהלה וכיסתה אותה בנשיקות הרבה.
ילדה קטנה ויפהפייה היתה זאת, לבנה וּורודה, עם אברי גוף מעוגלים, שערות זהב בהירות ועיניים תכולות. המלכה חיפשה וראתה מיד: כן, מתוך לבה הקט צמח לה חוט עדין להפליא, דומה לזהב, והוא רך ודק כל-כך, שנראה כעשוי להיקרע על ידי הבל פה בלבד. אבל לא, חזק היה עד מאוד עד שהמלכה לא יכלה לנתק מעליו את קצהו העדין לא בכוח ידיה ולא במספריים. נטלה וקשרה אותו בהיעלם, שלא תראינה בה הנשים הניצבות עליה, אל חוט לבה וחשה מיד היאך הולך וזורם מאותו הלבב הקט אל לבה שלה חמימות רכה, שמילאה אותה עונג אין-קץ.
מאותה שעה ואילך הייתה המלכה הצעירה תמיד יחד עם ילדתה הקטנה, שקראה לה בשם הִילדה. תחילה היו שני חוטי הלב הקשורים קצרים כל-כך, שהאם לא יכלה להתרחק מן התינוקת כמרחק אמה אחת. הִילדה הייתה מוכרחת להיות עם המלכה בכל אשר הלכה. ואם המינקת, שנשאה אותה בזרועותיה, לא נחפזה למדי מאחוריה, סחב ומשך החוט בכאב רב כל-כך בלבה, שפרצה בצעקה ודממה במקומה. אבל ככל שהלכה הילדה וגדלה, הלך גם חוט הלב ונתמתח. וכאשר התחילה ללכת ולרוץ, נתארך עד כדי כך שיכלה להתרוצץ ולזחול על פני כל האולמים של הארמון בלי לגרום כאב למלכה; ובמלאת לה שנתיים ימים הגיע החוט מן חדר המלכה ועד לקצהו הקיצוני של גן הארמון, והִילדה יכלה להתרוצץ אז כחפצה בין הפרחים והעצים ועל גבי הדשא בלי להפריע לאמה; ומשהגיעה לגיל חמש, הרשה לה אורך חוט הלב להפליג במרכבה רתומה לסוסים אבירים עד למרחק שלוש שעות, בלי שלב האם ולב הילדה חשו בכאב המתיחה. אבל את גבול המרחק הזה לא עברה הִילדה, כי כאשר נתמתח כך חוט הלב, כאב לה לבה הקט ונכספה ונתגעגעה לחזור אל האם.
והִילדה הלכה וגדלה עליזה; חוט הלב הלך ונמתח; האם והבת היו לאחת ועם זה כבלתי תלויות האחת בחברתה – והנה קרה המקרה יום אחד והמלכה ישבה בחדר המגדל אשר לה בשעה שהִילדה טיילה עם המינקת על שפת הים. ופתאום חשה המלכה כאב בלבה כאשר לא חשה כמותו זמן רב מאוד. פרצה בצעקה ונחפזה אל המעקה לראות מה נעשה בילדתה, כי ממקומה זה יכלה להשקיף על פני גן הארמון והים. מיד הבחינה וראתה את המינקת, שנחפזה ורצה הנה והלום על שפת הים, פורכת ידיה ומשוועה, ועל הים ספינה מפליגה, שנתרחקה בכל מלוא מפרשיה. המלכה הכירה לפי מבנה הספינה, שאין זו אלא אניית שודדי ים. ואכן שודדי ים באו, חטפו וגזלו את הנסיכה הִילדה ונהגוּה שבוית חרב אל ארצם הרחוקה.
המלכה הזעיקה ברוב ייאושה את האדמירלים, הקברניטים והספנים וכל יורדי הים. וכאשר באו בהולים ומבוהלים מאימה פקדה עליהם להפליג תכף ומיד בצי מלחמתה החזק בים. ואם אמנם ההכנות המהירות לא גזלו זמן הרבה, הנה בשעה שהאניות הרימו עוגן לא נראה עוד כל סימן משודדי הים. המלכה ירדה גם היא באותה אנייה. עמדה ליד תופש ההגה, וכיוון שחשה היטב וברור, ובצער ובייסורים, מאין לבה נצבט ונמשך, יכלה לתת להם את הכיוון המדויק, שבו צריכה האנייה להפליג.
אניית המלחמה של המלכה גדולה הייתה, חזקה ומהירה מספינת השודדים ולאחר מרוצה של שתי שעות נראתה הספינה שדלקו אחריה. המלכה עוררה וזירזה את המלחים למתוח את כל המפרשים; האנייה פילסה לה דרך ברעש בין הגלים; המרחק בין שתי האניות נעשה קטן מרגע לרגע; המשיכה שבלב המלכה רפתה, ועד מהרה נתקרבה עד לספינת השודדים, במידה כזאת, שיכלה לראות את הִילדה, שישבה על הסיפון בוכייה ושני שודדים שומרים עליה.
"היכנעו!" פקדה המלכה על הקברניט לקרוא אל השודדים מבעד לרמקול, "היכנעו ונטה לכם חסד!"
אבל שודדי הים אך מילאו פיהם צחוק בלעג והפליגו הלאה ובמהירות ככל שיכלו, כדי להימלט מפני רודפיהם. אבל מרגע לרגע הלכו הם והתקרבו אליהם עד שניתן לחשב מראש מתי ישיגום ויגיעו עדיהם. וכאשר היה עוד מרחק של כמה כבלי אורך בין אניית המלחמה לספינת השודדים, אחזו בה בנסיכה הִילדה והטילוה אל הים. הפמליה של המלכה פרצה בשוועה גדולה, ורק המלכה עמדה שקטה באשר עמדה. על יד מעקה האנייה עמדה ובזרועותיה ובידיה עשתה תנועות, כאילו הייתה מושכת ומעלה אליה כך משהו בלתי נראה. אנשי הצוות חשבו, שאין זאת אלא שמעשי כשפים היא עושה, שכן לא ראו מה היא מושכת אליה. משכה במהירות ובאון בחוט הלב והנסיכה הילדה נמשכה אחריה, וכעבור עוד רגע קט צפה לצד האנייה והמלחים יכלו לראותה. והם צדוה מן המים והטילוה לתוך זרועות אמה. הרדיפה אחרי השודדים נמשכה עתה ביתר עוז; וכעבור זמן-מה הגיעו עד לספינתם וטיבעוה על כל אשר בה, ומאז לא העזו עוד שודדי הים לבוא אל ימה של המלכה ולא התנפלו על ארצה ומלכתה לעולם.
כאשר חזרה המלכה עם הבת הניצולה אל הארמון, פקדה לערוך משתה גדול לאדמירלים ולמלחים ולחיילים. אבל הנסיכה הילדה חלתה מרוב הפחד וההתרגשות והנפילה לתוך המים הקרים והסואנים, והייתה אנוסה לעלות על משכבה בחולייה. אמה ישבה כל הימים על ידה וטיפלה בה. בלילה הייתה נרדמת מרוב עייפות – ואז בא המוות מתגנב לאטו וחודר לתוך הבית ומבקש לקחת את הילדה, כבר שילח לפניו את זרועותיו-גרמיו אל-עומת הִילדה הקטנה לתפוס בה, ופתאום ראה את חוט הלב, הנמתח ממנה אל אמה, שבאורו הקלוש של מנורת הלילה נראה כזהב נוצץ ועמום. נבהל, שלח ידו אל החוט ואמר לקרוע אותו לשניים. אבל החוט עמד בפני כוחו הנורא, והמוות ברוב מאמצו לא השיג אלא זו בלבד, שהאם והבת הקיצו יחדיו וראוהו ניצב לפניהן. הנסיכה הילדה הסתירה ראשה מתחת לשמיכה, אבל המלכה שלחה ידה ואחזה בשרביט הזהב הכבד אשר לה, שעמד בפינת החדר, הלמה בכל כוחות נפשה במוות וצעקה ואמרה: "כְּלַךְ-לְךָ מזה, השטן; כלך-לך!" המוות נצטווה לקחת רק את הילדה ולא את המלכה. אבל הואיל ולא יכול לקחת את האחת בלעדי השנייה, אנוס היה להסתלק ולצאת ריקם. נמלט ממכותיה של המלכה, שכמעט שיברה כל גרמיו המקשקשים, ונתעלם בתוך הלילה.
הילדה החלימה וגדלה ונתפתחה עד היותה לנערה גדולה ויפהפייה, ומינקתה של המלכה אמרה, שהגיעה השעה להשיאה לאיש. אבל המלכה לא שתה לבה לדבריה ואמרה לה בנזיפה כל שהיא: "עוד חזון למועד! עוד יש פנאי!" אלא שקרה המקרה, שנסיך צעיר מאחת הארצות השכנות בא לביקור לחצר המלכות וראה את הילדה ונסתנוור כמעט למראה יופייה ואמר: "הנסיכה היפהפייה הזאת תהיה לי לאישה; היא, או לא כל אחרת בעולם!" והוא מצא חן גם בעיני הילדה וכאשר שאל אותה, אם היא חפצה להושיט לו יד של אושר, נענתה ואמרה: "כן". ושניהם ניגשו אל המלכה וביקשו ממנה את הסכמתה לברית הכרותה ביניהם, אבל המלכה אמרה: "לא, לא יוכל להיות כדבר הזה!"
"על שום מה?" שאלה הילדה ופרצה בבכי.
האם חיבקתה בין זרועותיה, נשקה לה ברוך ואמרה לה בלשון עדינה: "אל-נא תשאלי על שום מה; האמיני נא לי, שאין זה יכול להיות. הישארי בשקט עמי. בשום מקום בעולם לא תהיי מאושרת כאשר תהיי בחיק אמך."
אבל הילדה דברי האם לא נתקבלו על לבה, וכאשר פצר בה הנסיך לברוח אתו אל ארצו ולהינשא לו שם, נענתה לו, עלתה ורכבה על סוסו עם בוא הלילה ודהרה אתו מן הארמון והלאה. שעות אחדות רכבו כך דוהרים, ולא עלה על לבה כל הרהור של חרטה על המעשה שעשתה להמרוֹת פי אמה. אבל רק עד למידת האורך של חוט הלב; כי ארוך עד לאין סוף לא היה הוא. ולעת חצות הלילה, כאשר הגיעו כמעט עד לקצה גבול ממלכתה של אמה, נתמתח עד שלא יכלו למתוח אותו עוד. הילדה חשה במשיכה חזקה בלבה וכאבים חזקים גרמו לה ייסורים קשים. אבל אהבתה לנסיך הייתה חזקה כל-כך, שהבליגה על מכאוביה ונתנה לו שיהא ממשיך לרכוב, ואף על פי שעם כל פסיעה ופסיעה של הסוס הלך סבלה וגדל וגדל.
וגם המלכה בארמונה חשה במשיכתו של חוט הלב וידעה שאין זאת אלא שבתה ברחה ממנה, ובחשכת הלילה קמה נחפזת לדלוק אחריה, כי לא יכלה נשוא את הכאב שבלבה. והיא דהרה כדהור הצייד הפרא; והיא דהרה כדהור הסופה; והיא דהרה כברק – ועם עלות השחר הגיעה עד לזוג הנמלט, שלא יכלו לדהור כמותה משום שהסוס אנוס היה לשאת שניים על גבו. "עמוד! עמוד!" קראה המלכה, וכאשר הגיעה ועמדה רכֻבָּה על יד רכֻבָּה לעומת שני הפליטים אמרה בטרוניה גדולה: "הילדה, איככה יכולת לקום ולעזוב את אמך? אמך לא הייתה יכולה לעולם לעזוב אותך."
"כך מנהגו של עולם!" השיב הנסיך, "ואנו מובטח היה לנו, שתסלחי לנו, המלכה!"
הילדה ירדה מעל הסוס, הסתירה ראשה בחיק אמה ואמרה בלחישה: "הלב כאב לי עד-מאוד ובכוח גדול נמשכתי בחזרה אלייך. אבל מן הנסיך לא אוכל ללכת."
המלכה חיבקתה אל לבה וענתה ברוך: "אנו שתינו אין אנו יכולות להיפרד. הרי לא תרצי, שאעזוב ממלכתי ואלך אחרייך למרחקים. שובו שניכם! את תינשאי לנסיך ולאחר מותי יהיה הוא מלך על ממלכתי!"
אז חיבקו יחדיו הנסיך והנסיכה הילדה איש רעותו ברוב אושר וצהלה; נשקו לה למלכה הטובה בידה, וכולם יחדיו חזרו אל מאשר באו, ובעוברם בדרך נצטופפו עליהם האוכלוסים של אותה מלכות, בירכום וקראו אחריהם הידד, וכאשר היו שוב בארמון המלכה התחילה פרשת החגיגות לאנשי החצר ולאנשי השרת ולנתינים, שנמשכו שלושה שבועות תמימים. ואחר חגגו הנסיך והנסיכה הילדה את חתונתם, וכאשר עמדה הנסיכה בהינומת הכלה שלה על יד האלמימר, נפלה על צוואר אמה ולחשה לה על אוזנה: "ואף על פי שיהיה לי בעל מעתה, לא אעזוב אותך לעולם, לעולם."
ולעולם לא עזבה את המלכה, שאהבה אותה תמיד כאשר אֲהֵבַתָּה בהיותה עוד ילדה קטנה בזרועותיה. וחוט הלב דק היה ועדין כל-כך, שמלבד המלכה לא יכול איש לראותו; והוא היה ארוך כל-כך, שהנסיכה הילדה לא חשה בו כלל בהיותה בארצה ובממלכתה. וגם כשיצאה חוצה לארץ נסעה אמה אתה, והחוט לא היה משום כך מושך בה וסוחב לעולם.
ועברו השנים והמלכה הלכה ונזדקנה, ולבסוף הזקינה כל-כך שחייה היו עליה למשא. אז קראה למוות, שגירשַתּוּ פעם בעצם ידיה, ואמרה לו בשעה שנכנס והתייצב לפניה חרד במעט: "עתה רשאי אתה לקחתני מזה. נכונה אני!"
"אבל חוט הלב?" הקשה המוות. "לקרוע אותו איני יכול, ולקחת את הנסיכה לא פקדו עליי!"
אז עלה על לבה של המלכה עייפת החיים הרעיון לפנות שוב אל פיית הילדים, שעמדה לימינה באהבה וברחמים לפני שנים רבות-רבות. עם שקיעת החמה עלתה אל המגדל אשר לארמונה וכאשר התחילו החסידות נושאות התינוקות להתעופף למעלה, הזעיקה אחת מהנה אליה ובִקשַתָּהּ למסור מיד לפיית הילדים, שהמלכה מבקשת לשוחח אתה.
החסידה עשתה שליחותה בחזירתה למקומה, ולמחרת היום הופיעה פיית הילדים ונתייצבה לפני המלכה. כל שינוי לא חל בה בפיה. כמקודם הייתה היא הגבירה המתוּמרת עם עיניה הנוצצות ועם שערותיה המלבינות בשמלתה התכולה ובכיפתה הלבנה על ראשה האציל. ואילו המלכה לא הייתה עוד האישה הצעירה והיפה כאשר הייתה לפנים, אלא סבתא מקומטת וישישה עם עיניים עששות ועם שערות לבנות כשלג. רגע אחד התבוננה בה הפיה בהשתתפות של צער, אחר ליטפה לה על ראשה הסב ועל לחייה הקמוטות ושאלה רכּוֹת: "מה מבקשת את ממני, בתי היקרה?"
"פיה נאמנה!" התחננה המלכה בקול חלש, "חוט הלב החזיק מעמד כראוי, אבל הנה הגיעה השעה להתירו. את לבדך יודעת לעשות זאת. אנא, התיריהו נא והמוות יוכל אז להביאני למנוחות, כי עייפה אני."
"בתי," ענתה הפיה, "את חוט הלב אין כוח שיוכל להתירו, לא אני ולא המוות. אבל אל-נא תוסיפי דאגה על כך. לכי בלב שקט למנוחתך ובטחי בי. כל רעה לא תאונה מזה לבתך."
"אני שמה ביטחוני בך," אמרה המלכה ונשקה לב לפיה הטובה בידה. והפיה אצלה לה נשיקה על מצחה, נענעה ראשה ונתעלמה מעיניה.
בחצות הלילה הופיע שנית המוות ואמר בקיצור: "הכול בסדר. את יכולה לבוא אתי!" ולמחרת הבוקר מצאו את המלכה מתה במיטתה. הנסיכה הילדה, שנעשתה עתה מלכה, נתאבלה עד-מאוד, אבל נתנחמה מעט-מעט, כאשר יתנחמו תמיד הבנים במות עליהם הוריהם. אבל מעתה והלאה לא נתנה לבה לעולם לעזוב את ארץ מלכותה. כי כשהגיעה עד הגבול, התחיל לבה כואב בכאב מוזר ונמשכה בחזרה אל קבר השיש של אמה, שבקרַתּוּ בכל יום ויום. וכאשר הגיעה גם היא לזקנה ולשיבה ומתה לבסוף, הניחוה באותו קבר על יד אמה; וחוט הזהב, חוט הלב, שאין עין האדם רואה אותו, נמתח לעולם ולנצח נצחים מלב האם המתה אל לב הבת המתה.
====
ובקריאה חוזרת, בפעם המי יודע כמה, די ברור לי למה הסיפור הזה מדבר אליי כל כך.
הקלדתי מתוך הספר הבלוי מילדותי. איונת, תודה, אני זוכרת הכול.
הופיע לראשונה בבלוג שלי בקישורים שבתוך הפוסט "חוט הלב".
עכשיו התברר לי שיש גם תרגום אחר, נראה לי מוקדם יותר, של דוד פרישמן בפרויקט בן יהודה. אני כמובן קשורה חזק לתרגום הזה.
*כנראה בתרגום דב קמחי, 1955. אין לי הכריכה והדף הראשון בספר. לצערי לא יודעת גם מי הצייר.